היה יהודי גדול, גאון וקדוש, רבי אברהם מטשעכנוב זצ"ל, אבי שושלת סטריקוב של היום. תלמיד חכם עצום ופוסק ובעל מחשבה עצום. הוא כיהן כרב בעיר טשעכנוב, ובסוף ימיו ממש לחצו עליו להיות למנהיג עדה. הוא לא היה שייך כלל לחסידות, הוא התפלל בנוסח אשכנז, אבל לא הרפו ממנו עד שהוא נעתר לבקשות.
הבנים שלו היו כבר כולם מנהיגי עדות, אבל הוא עצמו קיבל את ההנהגה לאחר פטירת האדמו"ר מגור בעל ה"חידושי הרי"ם" לאחר שכפו עליו לקבל אדמו"רות בטענה כי נפער חלל בפטירת האדמו"ר מגור.
היה לו ידיד קרוב שהתגורר בעיר אחרת, וראה כיצד רבי אברהם התמנה להיות מנהיג עדה, בעוד שעליו איש לא לחץ לקבל על עצמו הנהגה של עדה. הוא נסע לטשעכנוב לשאול את רבי אברהם במה הוא שונה ממנו. הרי שניהם יושבים ולומדים, שניהם מתפללים כמו שצריך, שניהם תלמידי חכמים, ומדוע החליטו מהשמים שרבי אברהם יהיה אדמו"ר ואילו הוא נותר מאחור.
אמר לו רבי אברהם: "אני אענה על שאלתך, אבל תחילה רצוני שתשיב לי על שאלתי. חשוב היטב מתי היה היום בו היתה לך השמחה הגדולה ביותר".
השיב לו ידידו: "אני לא צריך לחשוב הרבה, כי היום השמח בחיי היה לפני מספר חודשים, וכך היה המעשה: אני יושב כל ימות השנה והוגה בתורה, ורק תקופה קצרה של כחודשיים אני עובד לפרנסתי ומזה יש לי פרנסה לכל השנה. יש יהודי שעוסק ביצור יינות. הוא חוכר כרם בסרביה, מביא עמו קבוצה של יהודים יראים ושלמים מפולין, הם עוסקים ביצור היין מהבציר ועד עשיית היין, ואת היין הזה מביאים בחביות לפולין למכור. אותי לוקחים לאותה תקופה עמם ביחד, כדי שאשגיח על ייצור היינות, ואני נותן להם את אישור הכשרות. השנה, כאשר הגענו למעבר הגבול לפולין, ישב שם שומר שטען כי בחביות שאנו מובילים יש יי"ש ולא יין.
ההבדל הוא, שמותר להכניס יין לפולין בלי מכס, אבל יי"ש חייב במכס גבוה. ניסינו לשכנע את המוכס כי בחביות שלנו יש רק יין, אבל הוא טען שצריך לפתוח את כל החביות ולבדוק את תכולתן. הצענו לו לפתוח חבית אחת ולתת לו לטעום, אבל הוא טען שאנחנו היהודים רמאים, ובודאי הבאנו חבית אחת של יין וממנה ניתן לו לטעום, בעוד ששאר החביות מכילות יי"ש. ידענו שאם הוא ירצה לפתוח את כל החביות ולבדוק מה הן מכילות, הכל יהפוך ליין נסך וכל העבודה שלנו תרד לטמיון, כמו גם הפרנסה של כולנו. תוך כדי הויכוח עם הגוי, הגיעה שיירה של עגלות נושאות אריגים. על פי החוק הפולני, יש לשלם מכס גבוה על אריגים, והמוכס בראותו את השיירה ובידעו כי שם ודאי ישלמו מכס וכאן זה רק ספק, עזב אותנו לנפשנו ואיפשר לנו לעבור את הגבול. אבן נגולה מעל לבנו, ושמחה כמו שהיתה לנו לאחר שהוסר האיום הזה אני לא זוכר בימי חיי".
אמר לו רבי אברהם מטשעכנוב: "למה לא תבין שאותה שמחה שהיתה לך לפני חצי שנה יש לי בכל יום בהנחת תפילין? אם כך, קיבלת תשובה לשאלתך מדוע בחרו בי ולא בך"…
רבי אשר הגדול מסטולין זצ"ל פגש את חברו רבי משה מקוברין זצ"ל ושאל אותו לטיבם של חסידיו.
אמר לו רבי משה: "בא אראה לך פיתקה שקיבלתי אתמול מרבי נחום, השוחט של סלונים". הוא הוציא את הפיתקה והראה לרבי אשר. ומה נכתב בפיתקה? השוחט של סלונים מבקש שהרבי יפעל בשבילו ישועה. בכל יום שהוא מניח תפילין של יד הוא מתחיל לרקוד מרוב שמחה על שזכה להניח תפילין, ומרוב שמחה הוא שוכח שהוא צריך מיד להניח תפילין של ראש, וכך יש לו הפסק בין תפילין של יד לתפילין של ראש. בקשתו שהרבי יפעל עבורו ישועה, שהוא יוכל להמתין עם הריקוד עד לאחר שיסיים להניח גם תפילין של ראש, כך שלא יהיה לו הפסק בינתים…
אלו היו ה'בעיות' של יהודים מפעם. ספק אם אנחנו רוקדים בפעם הראשונה שמניחים תפילין, אבל היו יהודים שבכל יום רקדו, בכל יום הם חשו כאלו זו הפעם הראשונה שלהם.
(מתוך 'דורש טוב' ויקרא)