יעקב א. לוסטיגמן
בשנים האחרונות נפוץ עד מאוד מנהג אמירת 'פרשת המן' שניים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי של פר' בשלח, כסגולה לפרנסה, והובאה סגולה זו בספר 'ילקוט מנחם', משמו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א.
אמנם, עצם אמירת 'פרשת המן' דבר יום ביומו היא מנהג קדמון ונפוץ, ומקורו בירושלמי במסכת ברכות (הובא ב'פרישה' בשם רבו, ואינו בירושלמי שלפנינו), שם כתבו שהאומר 'פרשת המן' מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו, והובא עניין אמירת פרשה זו בטור ושו"ע ובנושאי כליהם. וכמה טעמים נאמרו בדבר אמרית פרשה זו, כמו שנבאר:
הנה בשו"ע (סימן א' סעיף ה') כתב שטוב לומר פרשת המן, ובשו"ע הרב (סעיף י) הוסיף לבאר: "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה, שכן היה במן, שהשגיח הקב"ה לתת לכל אחד עומר לגלגולת לכל נפשות ביתו, כמ"ש: "וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר".
ובמשנה ברורה הוסיף בטעם אמירת פרשת המן, כדי שיזכור האומר שריבוי ההשתדלות לא יוסיף למזונותיו.
ובביאור הגר"א הביא מראי מקומות להגמרא במסכת יומא (דף ע"ו ע"א) שתלמידי רבי שמעון בר יוחאי שאלוהו מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה, ומדוע נצרכו בני ישראל ללקוט אותו דבר יום ביומו.
השיב להם רשב"י לשאלתם בשלושה דרכים.
התירוץ הראשון: משל למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב. נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.
התירוץ השני שמתרץ רשב"י: שהיו אוכלים את המן כשהוא חם!
התירוץ השלישי שתירץ רשב"י הוא שהקב"ה עשה עמהם חסד והוריד להם מדי יום עומר לגולגולת, כדי שלא יצטרכו ללקוט בפעם אחת כמות גדולה מאוד, ולאחר מכן לשאת אותה מהם בכל מסעותיהם.
עוד הביא הגר"א להגמרא במסכת סוטה (מ"ח ע"ב) המבארת מי הם 'אנשי אמנה' שעליהם מדברת המשנה האחרונה דסוטה וז"ל: "דתניא רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה. והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) "כי מי בז ליום קטנות" – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה!
וסיום דבריו מביא הגר"א בביאורו לשו"ע את דברי המכילתא (ל"ד ב): "שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה, אמרו לו במה נתפרנס? הוציא להם צלוחית של מן אמר להם "הדור אתם ראו דבר ה'" אבותיכם שהיו עוסקים בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה מפרנסכם מזה!
ואם כן ראינו כמה וכמה טעמים בעניין אמירת פרשה זו, הן מצד הסגולה שבדבר שלא יחסרו מזונותיו, הן מצד חיזוק האמונה לבלתי רום לבבו כאשר משיג מזונותיו ברווח ולבל תיפול רוחו כאשר הוא במצב הפוך מזה חלילה וחס, כדאיתא בשו"ע הרב שיזכור שמזונותיו באין מהקב"ה, והן מצד ההתעוררות היומיומית הנצרכת למה שכתב השו"ע שיזכור האומר את פרשת המן שריבוי ההשתדלות לא יוסיף לו דבר וחצי דבר, כי המרבה לא העדיף והמחסיר לא המעיט מעומר לגולגולת.
ומעניין לציין שרבינו בחיי כתב שאמירת פרשת המן היינו לאומרה ולהבין פירות מילותיה וביאורה ולא רק באמירה בעלמא, והביאוהו ה'באר היטב' ושאר פוסקים. ואולי אפשר לומר שהיינו טעמא דהרה"ק רמ"מ מרימנוב לאמרה עם התרגום.
ונסיים בדברי ה'כף החיים' שהביא בשם ה'ברכי יוסף', דברים שכנגד וז"ל: "ובכל דור ודור תקון רבנן סדר לימודים שונים וקביעת עתים במלי דחסידותא וכוונתם לזכות את הרבים המון ישראל, דבלאו הכי הן בעוון הם בטלים מתלמוד תורה, ועל ידי סדרי הלימודים הללו אנהו ואביזרייהו, הם מתעוררים, קורין ומקרין.
"ואולם לא נאמרו כל השעורים הללו לתלמידי חכמים אשר להם יד ושם טוב, חכמים ויודעים לעסוק בגופי התורה ולעמוד על עיקר דיני התורה להבין ולהורות. ופוק חזי הרב הקדוש האר"י זצ"ל, כי מעט מעט הראה והתקין בפרטים אלו.
"וכן מצאתי להרב ל"ח פרק הרואה אות פ"ד, שכתב דמי שיש לו לב להבין, במקום רצויים ותחינות ומעמדות ילמוד. וכן כתב האליה רבה בשם פסקי תוספות.
"אמנם ראוי לכל תלמיד חכם שיקבע עת כפעם בפעם ללמוד בספרי מוסר, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול, ואיידי דטריד בגופי הלכות ומחדש בטובו חידושי תורה, קרוב שיגבה לבו וכיוצא. וקיבלתי כי בכלל מה שאמרו ז"ל דתורה תבלין ליצר הרע, הוא תוכחת מוסר מרז"ל קמאי ובתראי".
ויה"ר שנזכה שיושפע עלינו שפע ממרום, ונזכה שיגיעו לנו מזונותינו בנחת ולא בצער, ברווח ולא בצמצום, בכבוד ולא בביזיון, לחיים ולשלום.