פעם ישבנו בסדר ליל פסח בביתו של מורי חמי ז"ל בסערענטש, וכשפתחנו את הדלת לפני 'שפוך חמתך' נכנס ה'שבת-גוי' ובידו שטר מכירת החמץ. "ברצוני לבקש סליחה על שאני מפריע בשעה מאוחרת כזאת", אמר הערל בהכנעה רבה, "אבל השטר הזה שחתמתי עליו היום לא נותן לי מנוחה. גם אשתי וגיסי יורדים לחיי בגלל החוזה הזה. עברנו על הרשימה של הסוחרים שמכרו לי את חנויותיהם, ומצאנו מספר סוחרים ממולחים ורמאים"…
כל המסובין על יד השלחן הוכו בתדהמה לשמע דברי הערל, ולא יכולנו להוציא הגה מפינו. הגוי המשיך בשלו: "כבוד הרב, אני איש פשוט ואינני מסוגל לצאת למאבק עם הסוחרים האלו שרוצים לסדר אותי. אין לי כסף לעורכי דין ולא מתחשק לי להופיע בבית המשפט. אני רוצה דבר אחד בלבד, לבטל את השטר הזה שחתמנו עליו היום ולישון בשקט".
מורי חמי ז"ל ברוב חכמתו לא איבד את עשתונותיו, כיבד את הגוי בכסא ובכוס שתיה וענה לו בזה הלשון: "אם ברצונך לבטל את הקנין זאת זכותך הלגיטימית, אבל כיון שמדובר כאן לא רק בחמץ שלי אלא בחמץ של למעלה ממאה סוחרים, וכן גם אנשים פרטיים, עלי להזמין את כולם לישיבה ולמסור להם את רצונך, לכן אני זקוק לכל הפחות לשמונה ימים, כי יותר מוקדם אי אפשר לקיים את הישיבה מסיבות טכניות. אבל עד אז, כל מה שקנית נמצא ברשותך, ואחר הישיבה עם כל החותמים על השטר נבטל את הכל. כך שאתה יכול ללכת הביתה, להרגיע את אשתך ואת הגיס שלך ולישון בשקט".
הגוי קיבל את דברי הרב בהבנה גדולה, הוא ביקש שוב סליחה והסתלק. לאחר זה אמרנו בהקלה ובשמחה "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך"…
(הרב אנשיל מילר, עולמו של אבא)