"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (כח, י)
מה פרושה של ברכה זו?
אומרת על כך הגמרא (ברכות ו ע"א): "תניא רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש".
מסופר שבאחד הימים, כאשר רבנו הגר"א ז"ל היה שרוי בעיצומה של הגלות שערך, התנפלו שודדים על בעל הבית שבו התארח. הוא שמע צעקות נוראות ומיהר לצאת מחדרו, לברר את פשרן. כשראו השודדים את התפילין, תכף ומיד הניחו לבעל הבית וברחו בבהלה מרוב פחד.
לאחר שנרגע, שאל בעל הבית את הגאון: "מה הוא הדבר שעשית? איך גרמת להם שיברחו מרוב פחד?". האכסנאי ההוא עדין לא ידע עם מי יש לו עסק, הוא לא הבין שמדובר ברבן של כל בני הגולה וחשב שהוא סתם אורח, לכן הקשה: "איך זה יכול להיות?".
אמר לו הגאון: "הרי זה מפורש בכתוב: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'"…
עכשיו בעל הבית בכלל לא הבין, והוא חזר והקשה: "אם כן למה מהתפילין שלי הם לא נבהלו? מה יש בתפילין שלך שהבריח אותם?"…
השיב לו הגאון: "רבי אליעזר הגדול לא אמר: 'אלו תפילין שעל הראש', אלא: 'אלו תפילין שבראש', הם לא התייראו מהתפילין שעל ראשי, אלו אינן שונות משלך, הם נבהלו ונרעשו מהתפילין שבתוך הראש שלי"…
תפילין שבראש צריכות להיות כמו שאומרים ב"לשם יחוד" שלפני הנחת תפלין: "ועל הראש נגד המח, שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי, כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך". כשבתוך הראש מונחים התפילין, כשהמוח כולו משועבד לעבודתו יתברך – עמי הארץ רואים זאת ומתייראים.
מסופר על הרב מפוניבז' זצ"ל, שנסע פעם עם ה'חזון איש' זצ"ל במונית באחת הערים בארץ. בימים ההם עוד לא היה חשש כל כך גדול מנסיעה בשכונות הערביות, ואכן בדרכם חלפו שני גדולי הדור באחת מן השכונות הללו. אלא שבדיוק אז טמנו כמה פרחחים מארב למונית, והחלו לידות לעברה אבנים.
הנהג חשש מאד מפניהם, אבל ה'חזון איש' ביקש ממנו לעצור. הוא פתח את הדלת, ונהג המונית נזעק בבהלה: "הרב, הזהר נא! הרי הם עלולים לפגוע בכם!". אולם ה'חזון איש' לא שמע לאזהרותיו, הוא יצא ונעמד מול הנערים הפוחזים, ומיד כשראו אותו – ברחו משם כולם כל עוד נפשם בם.
שמעתי מרבי אליקים שלזינגר מלונדון, שהיה מקרה עם בת ממשפחה חילונית, שחפצה לחיות חיי תורה. היא הוסתרה בפנימיה של מוסד לבנות, והשלטונות ראו בכך ענין חמור מאד, ממש כמו חטיפה, ממש כמו בפרשת יוסל'ה שוחמכר הידועה.
במהלך החקירה, היו אמורים חוקרים להגיע לביתו של מרן ה'חזון איש', כדי לחקור אותו בענין. הם חשדו בו שיש לו יד בכל הפרשה, וחשבו אפילו להאשים אותו בחטיפה.
סיפר רבי אליקים, שכאשר השוטרים היו בחוץ, הוא פנה ל'חזון איש' והודיעו על כך שהם שם.
אמר לו ה'חזון איש': "צא ואמור להם שילכו מכאן". אולם רבי אליקים חשש מהם ואמר ל'חזון איש' שהוא מפחד מפניהם. אמר לו ה'חזון איש': "אתה מפחד, אבל אני לא מפחד!". והוא בעצמו קם ויצא מביתו אל החצר.
ברגע שהם ראו אותו, לקחו השוטרים את רגליהם והסתלקו משם… פשוט ברחו מרוב פחד.
זהו זה, כך מתגשמת הברכה: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וכדברי רבי אליעזר הגדול "אלו תפלין שבראש". כשהתפילין בתוך הראש הרואים מפחדים ומתייראים.
"והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך שמור לעשות את כל מצותיו… ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (כח, טו)
יש אנשים שאינם רוצים לשמוע את פסוקי התוכחה והקללות שבפרשתנו. ישנם כאלה שמגדילים לעשות ובורחים החוצה. הם לא רוצים לשמוע ויוצאים מבית הכנסת. ואפילו ישנם כאלה אנשים, שהפחד שלהם מהקללות הוא כל כך גדול, עד שהם ניגשים לבעל קורא ומבקשים ממנו: "גיכער, גיכער" – "מהר, מהר", ועוד לפני שמתחילים לקרוא את הקללות הם כבר סותמים את האזניים, כאלה קללות – הם לא רוצים לשמוע…
עליהם המשיל דער הייליגער 'חפץ חיים' זצ"ל משל נורא, וכך אמר:
יהודי אחד נזקק לצאת לדרך לצורך פרנסתו. נו, מה בכך? הרבה אנשים קמים, עוזבים את ביתם ויוצאים לדרך לצורך פרנסתם.
הבעיה היתה, שבדרכו היה עליו לעבור דרך שדה מוקשים! כן, ככה זה היה, אולי חצי קילומטר של מוקשים וגם בורות ומכשולים. בקיצור, כל הצרות. והסכנה גדלה, כי חלילה וחס, אם לא יתבונן היטב בדרך, עלול הוא לעלות על מוקש ולהתפוצץ, או ליפול באחד הבורות ולשבור את ידיו ורגליו. נורא ואיום.
כמובן, היהודי הזה התהלך כל כך מודאג. "מה אעשה?" – חשב והרהר כל העת, "איך אעבור שדה מוקשים שכזה? כיצד אמלט מנפילה לבורות המפחידים? ומה אעשה כדי שהקוצים והברקנים המצויים שם לרוב לא יפצעו אותי?"
וכאשר המח מהרהר בכאלה שאלות, הלב הולם בחזקה ומי בכלל יכול להירדם…
התיישב האיש על מיטתו ומוחו קודח ממחשבות ודאגות, נשכב וניסה שוב להרדם, אך השינה ממנו והלאה. לפתע מבחינה בו אשתו. היא שואלת אותו בדאגה: "מה קרה לך? מדוע אינך נרדם?", והוא מספר לה על טרדותיו ועל חוסר המנוחה שיש לו, מכיון שמחר הוא יוצר לדרך.
"מה הבעיה?", שואלת אשתו ולא מבינה, "כולם יוצאים לדרך וישנים בלילה".
"את פשוט לא מבינה מה אני צריך מחר לעבור", מסביר האיש. "אני צריך לעבור שדה מוקשים באורך של חצי קילומטר, ויש גם בורות ועוד מרעין בישין, ואם תהיה לי טעות קטנה, אם קצת לא אשים לב, מי יודע מה יקרה לי, ה' ישמור"…
"מה בכלל אתה דואג?", משיבה לו אשתו, "יש לי עבורך עצה נפלאה. פעם קיבלנו מגבת ארוכה ואני לא משתמשת בה. אבל לך היא דווקא מאד תועיל".
"כיצד היא תועיל?" – תמה הבעל.
"פשוט מאד!", הסבירה האשה, "קח את המגבת איתך, תניח אותה על הראש ותכרוך בה את הפנים היטב היטב עד שלא תראה כלום".
"ואיך זה יעזור לי?" – שאל הבעל והתקשה להבין את כוונת אשתו.
"מה אתה לא מבין?" – גערה בו אשתו, "הרי אתה מפחד מהבורות ומהמוקשים והקוצים שם – נכון? תכרוך את המגבת כמה פעמים סביב הראש, עד שהעיניים שלך לא יראו שום דבר, ואז, כשלא תראה כלום, גם לא תפחד מכלום"…
אומר ההייליגער 'חפץ חיים': "אתם בורחים מהקללות החוצה? זה בדיוק כמו לסגור את העניים עם מגבת כשעוברים שדה מוקשים… אדרבה! מי שיפתח את העיניים – ישים לב לכל מוקש ומכשול וינצל.
החיים הם כמו שדה מוקשים, ומי שעוצם עיניו מהם, בוודאי יכשל שם וייפול. רק מי שפותח את עיניו יכול לעבור את שדה המוקשים בהצלחה, בלא שיקרה לו שום דבר.
בורחים מהתוכחה – זה יעזור לכם?! אדרבה, כששומעים את התוכחה, כשמאזינים ומשיבים את הדברים אל הלב, אנו מונעים מעצמנו חטאים. הקב"ה יטהר לבנו לעבדו באמת, ויעזרנו שנשוב בתשובה שלמה.
(מתוך הספר 'יחי ראובן')