"איש אשר רוח בו" (כ"ז, י"ח)
הגה"ק מקאצק זי"ע מפרש הא דכתיב (שמות כ"ב, ל'): "ואנשי קודש תהיון לי" – כי מלאכי מרום הלא ישנם רבים לאין מספר, אלא עיקר העבודה שחפץ בה הקב"ה הוא שנהיה "אנשי" קודש – מענטשליך הייליג – יכול האדם להיות קדוש, אבל קודם צריך להיות בן אדם… וכמו שאומרים: "לעולם יהא אדם" – קודם תהיה "בן אדם", ואח"כ "ירא שמים"…
מסופר, שיום אחד כשהלך הגה"צ ר' אריה לוין זצ"ל בסמטאותיה של ירושלים, הוא הבחין ביהודי יקר שמטאטא בידו ומנקה את פסולת הסמטאות. ניגש אליו ר' אריה ואמר לו בשמחה: "בוקר טוב רבי יהודי". הפועל ענה בהתרגשות: "בוקר טוב כבוד הרב". ר' אריה מתקרב ומחבק את הפועל, ואומר לו ברגש: "יודע אתה שאני מקנא בך? איזו זכות עצומה יש לך, בוקר בוקר אתה עושה את ירושלים יפה ונקיה יותר, אהה, ירושלים עיר האלוקים!"…
שאל הפועל במבוכה את הרב: "אני לא מבין, והלא הרב עוסק בתורה בבית המדרש, ואני מתעסק עם זבל, איך שייך לקנאות בי??"
אמר לו ר' אריה: "חלילה, אסור לדבר כך, איזו זכות נפלאה היא זו לטהר את שווקיה של ירושלים עיר האלוקים, שיהיה ליהודים נעים יותר, אה!"…
לימים, כשסיפר הפועל את הסיפור הזה, הוסיף בהתרגשות: "לראשונה בחיי הרגשתי כנסיך, והמטאטא כשרביט המלוכה"…
כשהוא מתכופף להרים פיסת נייר שנחה על הרצפה בישיבה
סיפר ראש ישיבת מיר, הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל: הסבא מסלבודקה זצ"ל ראה פעם את אחד מבחורי ישיבת סלבודקה, כשהוא מתכופף להרים פיסת נייר שנחה על הרצפה בישיבה, בחשבו כי מדובר ב'שמות' הטעונים גניזה. ואולם, משנוכח הבחור לדעת שפיסת הנייר מכילה רק דבר חולין, השליכה שוב לארץ.
כאשר הבחין הסבא מסלבודקה בהתנהגותו של הבחור, קראו אליו והוכיחו: "הכיצד מעז אתה לעשות כן? והלא אתה מזיק ברשות הרבים וכורה בור להכשיל בני אדם??"
תמה הבחור על התוכחה ששמע: "וכי מה זה שייך לכריית בור ברשות הרבים?", הסביר לו הסבא מסלבודקה ואמר: "בור, אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שיגרום לחברך להיהרג או להינזק, אלא גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה, הנך מזיק! שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו, ואתה מתחייב על כך משום בור. יתר על כן, אף שלא אתה הוא בעל הנייר הזה, ולא אתה זה שהשלכת אותו בראשונה אלא אדם אחר, אבל מכל מקום אתה הרי הגבהת אותו, וכבר אמרו בגמרא (מסכת ב"ק דף כ"ט ע"ב) 'ההופך את הגלל ברשות הרבים חייב השני בהזיקן, משום שסלק מעשה ראשון'".
רבינו הט"ז זי"ע נהג לקדש רק מתוך הכתב
בספר 'בית רחל- שער הכנה' (להגאון רבי נפתלי כ"ץ, אות ל"ד) מביא על רבינו הט"ז זי"ע, שנהג לקדש רק מתוך הכתב, וכך כתב: ושמעתי מנהג הגאון המפורסם מוהר"ר דוד סג"ל, בעל הטורי זהב, שהיה אומר תמיד את הקידוש של שבת ויום טוב מתוך הספר.
ואמר הטעם, מלבד שיש קדושה באותיות, גם כן מהאי טעמא שפעמים שמתארח אצל עם הארץ או שמיסב עמו בבית אחד, ועם הארץ הזה אינו יודע בעל פה את סדר הקידוש אל נכון, וגם יתבייש לומר מתוך הסידור, על כן היה הוא עצמו עושה כן, ואמר את הקידוש מתוך הסידור, כדי שגם העם הארץ יעשה כן ולא יתבייש.
הרוכל שלא היה לו שום ספר למכור
מסופר על הרה"ק רבי שלמה (השני) מבאבוב זי"ע, שמידי פעם בפעם היה מגיע רוכל ספרים זקן לחצר בית מדרשו בבאבוב, והרבי היה יוצא אליו לשאול בשלומו, והיה קונה איזה ספר מספריו למען תגרם לו הנאה וקורת רוח.
פעם הגיע הרוכל כשלא היה לו שום ספר למכור, שאלו הרבי שמא יש ברשותו משהו אחר למכור, אמר הלה שיש לו צעיפי משי נאים, שעליהם רקמת פרחים מהודרת. שאלו הרבי מה מחיר הצעיפים, והרוכל אמר לו. וביקש הרבי הלוואה מאחד החסידים, וקנה את כל הצעיפים. הרוכל המאושר הלך משם, והרבי נכנס לבית מדרשו.
החסידים לא הבינו מה לו לרבי עם כל הצעיפים, וגם לווה כסף על כך. אך בהגיע ימי הסוכות, הוציא הרבי את הצעיפים, וביקש שיגזרו את רקמות הפרחים המהודרות ויעשו מהן שרשרת אחת ארוכה, את השרשרת תלה הרבי בעצמו בתוך הסוכה, והיה באושר רב שזכה לקיים בגופו זה קלי ואנוהו…
אתרוג יקר
פעם בא אברך אחד לשאול את הגרח"פ שיינברג זצ"ל על אתרוג יקר, ובתוך דבריו שאל: "כמה השיעור להוסיף עבור הידור מצוה?"
והנה, למרות שהגרח"פ הידר וחיבב כל כך את הארבע מינים, שאלו לפתע: "ומה עם בגד חדש לאשתך לכבוד יום טוב, זה כבר קנית??", כשהלה שתק והרב הסיק מכך שעדיין לא קנה, הבין האברך את התשובה היטב…
האורח סירב לאכול
הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע, נהג לעתים תכופות לקבל על עצמו תענית משבת לשבת. פעם אחת ביום שישי כאשר כבר כמעט השלים את תעניתו, בא אליו אורח ומסר לו דרישת שלום מאת הרה"ק רבי אלעזר מליזענסק זי"ע. הרה"ק מלעלוב שמח מאוד לקראת האורח, וכיבדו ביי"ש ומזונות, אבל האורח סירב לאכול ואמר: "מקובל אצלי מרבותי, שאורח לא יפתח פיו לאכול, עד שהבעל הבית יאכל תחילה".
הרה"ק מלעלוב לא היסס לרגע, ומיד בירך על המזונות והיי"ש וטעם מהם, ובזה הפסיק את תעניתו. אח"כ התבטא ואמר למקורביו: "אכן תענית משבת לשבת הוא ענין גדול, אבל ליתן לאורח הרגשה טובה חשוב יותר"…
סיפר הר"ר אלי' לייזער
סיפר הר"ר אלי' לייזער הי"ו מבני ברק, שכידוע הרה"ק רבי יענקעל'ע זי"ע מפשעווארסק היה חי כל ימיו בפשטות ובצניעות, ובעת שהיה חמיו הרה"ק רבי איציק'ל זי"ע בחיים חיותו, לא היה לו אפילו חדר פרטי, רק היה לו איזה חדר סמוך לעזרת נשים בביהמ"ד שהיה מוזנח מאוד.
אחרי הסתלקות חמיו הרה"ק רבי איציק'ל, החליטו הוריו של ר' אלי' הרה"ח ר' משה לייזער ע"ה וזוגתו, שהיו קרובי משפחה של הרבי החדש, לשפץ ולחדש את חדרו שיהיה ראוי ומתאים ל'רבי', ואכן משך כמה ימים השקיעה מרת לייזער כוחות רבים ודמים מרובים, בכדי לחדש את החדר עד שקיבל פנים של דירה ראויה לגור בה, והגיעו לומר לרבי יענקעל'ע שאפשר כבר להיכנס לחדרו.
כשהגיע רבי יענקעל'ע ונעמד על מפתן הפתח, אמר "אינני נכנס לחדר הלזה!". התחילו לבקש מאת הרבי ולהפציר בו, ואמרו לו שמרת לייזער תצטער אם הרבי ימאן ליכנס בו. אמר הרבי שיקראו אותה לבוא לפניו.
כשהגיעה אמר לה הרבי: "אני מרגיש, שאם אני נכנס לכאן הרי אני מאבד את חלקי בעוה"ב!" (שחשש שבחדר כזה כבר יהיה לו חלק מידי גדול בעוה"ז, ויגרע מחלקו בעוה"ב…) אמרה היא: "ואני אומרת, אם אין הרבי נכנס אני אאבד את העוה"ב שלי! שיכנס הרבי בשביל העוה"ב שלי!". חשב רבינו קצת ואמר: "א"כ אכנס!". ואכן נכנס וגר שם…
בעל המסעדה
בספר 'ליבם של ישראל' מסופר, שאברך ת"ח ובעל משפחה מב"ב זקוק היה מסיבות בריאותיות לנסוע לשהות באווירה של ערד, להפתעתו סירב בעל המסעדה החרדית במקום ליטול ממנו תשלום בעבור ארוחותיו, והיה מעניק לו אותן חינם.
זמן מה לאחר מכן, פגש האברך את בעל המסעדה, וחזר להודות לו שוב על האירוח הנפלא שנהג בו בערד. גילה לו האיש, כי מרן בעל ה'לב שמחה' מגור זי"ע, הוא שהורה לו כי כאשר יבחין במסעדתו ביהודי חסר אמצעים, אשר רק הכורח הבריאותי הביאו לערד, שיתן לו לסעוד בחינם, ואת החשבון יגיש לרבי…
(מתוך 'נועם שיח' שלח תשפ"ג, בהוצאת מכון 'אפריון לשלמה')