את הסיפור שלפנינו רגיל היה לספר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, מייסד וראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח תקווה, בפני בוגרי הישיבה לדורותיה שהתאספו מידי שנה לחסות בצל אביהם ורועם.
בעת שתיאר את הימים הקשים שהיו מנת חלקו בילדותו, היו עיניו של ראש הישיבה זולגות דמעות ללא הפוגה. לא קל היה לו להיזכר באותם ימים רחוקים, אך חשוב היה לו להעביר את הדברים לדור הצעיר, למען יהיו למופת ולדוגמה כי באמצעות כוחות נפש, מאבק ותפילה – רואים לבסוף סייעתא דשמיא.
טרם מלאו לו ארבע עשרה וכבר נשלח הנער יעקב ניימן מהעיירה אוסטרולנקה השכוחה לישיבת לומז'א המעטירה, שם עתיד היה לעשות את שלוש עשרה השנים הבאות בצלם של ראשי הישיבה הגאונים רבי יחיאל מרדכי גורדון ורבי משה רוזנשטיין זצ"ל.
איש לא ליווהו לתחנת הרכבת. זה מכבר התייתם הנער מאביו ומאמו וכעת נותר הוא לבדו בעולם, ללא משען ומשענה. אך דרכו רגליו על מפתן בית המדרש וכבר שקע בלימוד התורה הערב והמרגיע. במשך כל ימות השבוע לא חש כל כך בבדידותו. דברי התורה הערבים והמתוקים נעמו לו יותר מכל, ודפי הגמרא הפכו לידידיו הטובים ביותר.
יום שישי היה מעין חג בעבור בני הישיבה. בשולי הדרך הראשית שעברה בסמוך לישיבה עומדים היו בחורים רבים, כשהם סוקרים בעיניהם את העגלות הרבות שחצו את הדרך. מפעם לפעם נעצרה העגלה, והעגלון פרק מתוכה חבילה אישית בעבור אחד או כמה מהבחורים. תוכנן של החבילות לא היה ידוע, פעמים הכילו פשטידה או דבר מאפה, פעמים בגדים להחלפה ופעמים שניהם גם יחד. הצד השווה שבהן – שכולן העבירו למקבליהן רוח חמימה מהבית הרחוק, לצד מילים חמות וברכות שנרשמו בקפידה בכתב יד אימהי רועד ומתגעגע.
בני המזל כמו אלו שבאו מבתים עשירים היו מקבלים חבילה חדשה בכל שבוע, היו שקיבלו פעם בשבועיים, והיו גם כאלו שקיבלו את חבילתם רק פעם בחודש. יוצא מן הכלל היה הנער המתמיד יעקב אוֹסְטרוֹלֶנקר. הוא – מעולם לא זכה לקבל חבילה מן הבית. בשעה שהעגלה עברה היה ספון בבית המדרש הריק והגה בתורה. ידוע ידע היטב כי אין לו למה לצפות, איש אינו אמור לשלוח לו חבילה היות שאין לו מכר וגואל.
מפעם לפעם, כשהשקיף מבעד לחלון וצפה בעיניים כלות בבני הישיבה הצוהלים בחבילותיהם, הצטעפו עיניו ומוחו נשטף בהרהורים נוגים. הנה, כולם זוכים לדרישת שלום חמה מהבית, ורק הוא היתום הקטן והמסכן עומד מן הצד בידיים ריקות. כך, בכל שבוע מחדש חזר המחזה על עצמו; הוא ראה את שמחתם של חבריו, ולבו שלו נצבט מקנאה.
באחד מאותם ימי שישי, חש יעקב כי הגיעו מים עד נפש. הבדידות תקפה אותו ללא רחמים, ולפתע נשאוהו רגליו כמאליהן אל ארון הקודש. הוא טמן את ראשו בין קפלי הפרוכת ודמעות רותחות שטפו את עיניו. פיו ולבו נפתחו, והוא שפך את מרירותו לפני אלוקיו. הייתה זו תפילה כמוה לא חווה מעולם. תפילה כואבת של נער יתום ובודד הזועק מקירות לבו הטהור לאבי יתומים:
"ריבונו של עולם!" התייפח הנער, "הלוא רואה הנך עד כמה מתקשה אני לשאת את הכאב בעת שעיניי רואות את חבריי הזוכים לחבילות מלאות כל טוב, ואילו אני, היתום והאומלל, לא זוכה לקבל דבר מכל אלו. ובכן, הריני מוסר מודעה לפניך, ריבון העולמים, כי מוכן אני לוותר מכאן ואילך על חבילות האוכל והפינוקים, יותר לא אשתוקק להן! אך מבקש אני ממך, אבי שבשמים, כי מכאן ואילך תשלח לי אתה בכבודך ובעצמך – במקום חבילות של אוכל וכל טוב – חבילות גדושות בסייעתא דשמיא כדי שאצליח ואעלה בתורה וביראת שמים!"
"מאותו היום ואילך", העיד לימים רבי יעקב, "הרגשתי בצורה הברורה ביותר כי תפילתי התקבלה. למן אותו היום ואילך חשתי כיצד רוח ממרומים תומכת בי ואומרת לי גדל! מאותה התפילה התחלתי לראות ברכה בלימודיי, ומכאן והלאה רק התגדלתי ועליתי עוד ועוד עד שזכיתי בסייעתא דשמיא להגיע עד הלום".
כ(אור דניאל, הובא בגיליון 'ברינה יקצורו' מקץ תש"פ)