נפתח באמרה ידועה: אנו מצהירים בכל יום בסיום תפילת שחרית – "אין כאלוקינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו", ומיד אחר כך שואלים – "מי כאלוקינו? מי כאדוננו?" נשאלת השאלה: הרי לפני רגע הצהרנו שאין, אז מה השאלה מי?
התשובה, שאם היינו מתחילים בשאלה, היה אולי מתפלל אחד שמיהר ועזב את בית הכנסת בדיוק בקטע של מי כאלוקינו, והוא היה מסתובב כל היום עם שאלה שאולי יש מישהו שהוא כ…
כדי לא להגיע למצב זה, אנחנו קודם מצהירים שאין כ… ואחרי שזו המסקנה, לך תבדוק מי כ… ותראה שבאמת אין כאלוקינו.
הקדמנו את כל זה, כי רק אחרי שהארכנו במאמר הקודם בחשיבות המחמאות, והרחבנו עד כמה ביקורת היא הרסנית, אנו יכולים להקדיש מאמר לעניין הביקורת, שהיא חלק אינטגראלי ממערכת התקשורת עם ילדינו. ננסה להפיק רק תועלת, ולהימנע מכל מה שמשמש אותנו לשחרור קיטור נטו.
השל"ה הקדוש מאיר לנו איך להעיר: הערה בנוסח – "אתה כה חכם, לא מתאים לך לעשות כך" – מתקבלת ומופנמת, אולם הערה משפילה גורמת את ההיפך; מקבל ההערה לא יהיה קשוב כלל, הוא יהיה עסוק רק בהגנה על כבודו שנרמס.
על פי זה מפרש השל"ה את הפסוק במשלי: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" – "אל תוכח לץ" – אל תגיד לאדם 'אתה לץ', "פן ישנאך" – משום שלא תשיג שום תועלת, רק "תרוויח" שהוא ישנא אותך. נהג להיפך: "הוכח לחכם" – הגד לו: 'אתה חכם כל כך, לא מתאים לך לעשות זאת', ואז "ויאהבך" – הוא לא רק יקבל את התוכחה, אלא גם יאהב אותך.
עוד מסביר השל"ה הקדוש, כי התורה כבר התוותה את הדרך בעניין זה, באומרה: "הוכח תוכיח… ולא תישא עליו חטא", וחז"ל פירשו שיש להעיר בלא לבייש.
בשורות הבאות ננסה בעזרת ה' להתמקד בכללים שחשוב להכיר, בטרם מתחילים להעיר.
עוצרים, חושבים, מעירים
* אין עניין ב"פרסומי ניסא". הערה שמגיעה לאוזניים נוספות – משפילה ומביישת את מקבלה, לא מביאה שום דבר טוב, ואסורה על פי דין תורה. במקרה הטוב "רק" יראו בקלקלתו, ובמקרה הטוב פחות אף ישמיעו באוזניו בהמשך "פנינים" שקלטו במהלך המעמד המשפיל. לכן כשמעירים, חובה לבדוק את השטח, ולוודא שאין שומעים נוספים לגערה.
* להעיר בצורה ממוקדת – כשילד עשה מעשה המצריך הערה, יש להעיר על עצם הדבר בלבד, ולא לשחזר את כל חטאיו ופשעיו מיום עמדו על דעתו. אם מביאים תגבורת בנוסח: "תמיד אתה מאבד", "בגללך הפסדנו פעם" וכו', זה נשמע כאילו אין מספיק תוכן בהערה הנוכחית, וצריך לחזק אותה בתוספות היסטוריות.
* להעיר על מעשים, בלי לבטל את האישיות – ילד ששכח לקחת את השקית מהדודה, או שבר תבנית ביצים בחוסר זהירות, אינו הופך אוטומטית לחסר אחריות ולכזה שלא ניתן לסמוך עליו.
משפטים בנוסח: "ידעתי שבסוף תשכח", חמורים אף אם יש בהם מן האמת. הם מערערים את הביטחון העצמי של הילד, עד שהוא ישתכנע שהוא שלימזל שתמיד מאחר, מפסיד, שובר וכו', שהרי אפילו ההורים כבר ידעו מראש שהוא כזה.
* לסנן את ההערות – יש מקרים, שעל אף שהם מכעיסים, עלינו לשתוק ולא להעיר עליהם, פשוט כי זה קורה גם לנו. גם אנחנו שוברים בטעות כוס זכוכית; גם אנחנו שוכחים לפעמים את המפתח; וכן – גם אנו מאבדים דברים פה ושם. כולנו שוגים. לכן חשוב לחשוב עוד ועוד לפני כל הערה וגערה, ולהימנע מלהעיר כשאין הצדקה לכך.
במאמר הבא: רשימת הארות נוספות על איך להעיר, ומתי.