"להקדישני לעיני בי ישראל" (כ' י"ב)
אמרו חז"ל (מסכת סוכה דף כ"א ע"ב) שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכים לימוד, ומפרש הרד"ק (תהלים א', ג'), שאפילו שיחת חולין שלהם יכול אדם ללמוד מהם מוסר העולם והנהגת הבריות זה עם זה…
בספר מסילת ישרים (פרק כ"א, ד"ה הנה) כתב: מה שיועיל הרבה לקנות החסידות, הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות וכו', וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים.
זכיתי ב"ה להסתופף כמה פעמים בצילו הטהור של כ"ק מרן הגה"ק מקלויזענבורג זי"ע, ואף השתתפתי – בלמדי בארץ ישראל – בשיעורי חומש רש"י שמסר בליל שישי בימי הקיץ, וכמו"כ שהיתי בצילו איזה שבתות.
עדיין חקוקה בעצמותי, אותה שבת בפרשת וארא תשמ"ב בבארא פארק, בה זכיתי לשבות בצילא קדישא במלואו – החל מהשיעור חומש רש"י ליל שישי עד מוצש"ק – ועמדתי משתומם לראות את עבודתו הקדושה של הרבי בעוז ותעצומות, את התפילות הארוכות בהשתפכות הנפש, את המתיקות והתרוממות.
זכורני, שבשבת בבוקר, לאחר שגמרו להתפלל תפילת שמו"ע של שחרית, ירדו כל קהל המתפללים לקידושא רבא, וכשחזרו להיכל ביהמ"ד, עדיין אחז הרבי באמצע תפילת שמו"ע, כששתי מגבות מסובבות סביב ראשו – וראו בעליל שהוא מנותק מכל הנעשה בד' אמות סביבו, והוא כל כולו מקשה אחת קודש לה'…
לפני שנים רבות שמעתי מפ"ק של מרן הגה"ק מקלויזענבורג זי"ע, דהנה איתא בירושלמי שבאמת בזמנינו לא היו צריכים כלל להתפלל, לפי שאין יכולים לכוין בתפילה כדבעי, ומה שמתפללים הוא כדי "שלא תשתכח תורת תפילה" – דהיינו אנו מתפללים כדי שלא ישכחו שפעם היה דין שצריכים להתפלל, אבל בעצם מדין תפילה, לא היו צריכים להתפלל, ע"כ דברי הירושלמי.
ואמר הגה"ק מקלויזענבורג זי"ע: אני מחפש את הירושלמי הזה כבר ששים שנה – ואני מבקש מכם – אם יש אחד היודע היכן הירושלמי הזה כתוב, אנא, יבוא בבקשה להודיעני – ואם תשאלוני מנין לי דבר זה שיש בכלל ירושלמי כזה – אומר לכם, כך שמעתי ממו"ר הגה"ק רבי טעביל מדוקלא זי"ע, ואם מורי אמר שיש ירושלמי כזה – אין לי ספק שיש כזה ירושלמי – אך במטותא מינייכו, היודע היכן הירושלמי שיבוא להודיעני…
כשחזרתי לביתי, לקחתי פיסת נייר וכתבתי מכתב, אח"כ לקחתי עוד פיסת נייר וכתבתי עוד מכתב – את המכתב הראשון שלחתי אל הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל אב"ד מונטריאל, ואת המכתב השני שלחתי אל יבלחט"א הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א – אשר שניהם מהבקיאים הגדולים בדורנו – ואכן כתבתי לשני הגדולים את מה ששמעתי מהגה"ק מקלויזענבורג בדבר הירושלמי, ושאלתי את פיהם היכן דברי הירושלמי.
לאחר זמן קצר קיבלתי מכתב מהגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א שכתב לי שאינו יודע היכן יש כזה ירושלמי, אך הוא ציין כמה מראי מקומות ששם כתוב כעין הדברים האמורים בשם הירושלמי – כמו כן הגיע מכתב מאת הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל שכתב שבספר הקנה מגדולי המקובלים, שם כתב ממש כדברים האלה, אבל לא ציין היכן המקור של הירושלמי.
כעבור כמה שנים, נפגשתי עם הגאון רבי פנחס הירשפרונג זצ"ל בעיר פליישמאנס באחד מימי הקיץ, והצגתי את עצמי – אמרתי לו את שמי ואת מקום מגורי – ואז שאל אותי מיד "האם ראית את הספר הקנה?"…
בילדותי למדתי בישיבתו של הגה"צ רבי שמואל עהרענפעלד זצ"ל אב"ד מאטערסדארף, וזכיתי לשמשו עוד בהיותי ילד צעיר וגם בשנות בחרותי. הייתי רגיל להמתין עבורו כשהגיע לישיבה, ופתחתי לו את הדלת, ועזרתי לו בצרכיו כמו לפשוט את מעילו, וכדומה, וכן כשהלך הביתה מן הישיבה, ובפרט בימי הקיץ בקעמפ, ולויתי אותו לפעמים לעלות את ההר מביתו לבית המדרש ובחזור, וזכיתי להנות מהאור הגדול והבהיר שהביא עמו עוד משנות קדם בימי גדולים וצדיקים מצוקי ארץ זכותם יגן עלינו.
בזקנותו כשקשתה עליו ההליכה, גם השתדל ללכת ברגל את הדרך מביתו לישיבה, וכשאני – או אחר – לא לויתי אותו הביתה, הגיעה הרבנית בעצמה ללוותו, אך משהוכבד זקנתו ואפסה כוחו, הציע אברך אחד שהוא יסיע אותו ברכבו, אך הרב לא רצה להטריחו, עד שהאברך הגה רעיון, שכל יום הרב יאמר לו דבר תורה כלשהו, והנסיעה ברכב תהיה תשלום עבור זה, ולזאת הסכים הרב.
יום אחד כשירד הרב מן הרכב, והנהג התחיל לנסוע משם, פתאום הסתובב הרב, והתחיל לרדוף אחר הרכב. הנהג נבהל מאוד, ושאל את הרב "מה אירע? אולי שכח הרב משהו בתוך הרכב?" אמר לו הרב "לא, רק שכחתי לומר לך היום את הדבר תורה"…
זוכר אני איך שהרב – הגה"צ רבי שמואל עהרענפעלד זצ"ל אב"ד מאטערסדארף – אמר מידי יום ביומו שיעור מיוחד לבחורים חריפים בחדר הפרטי שלו. פעם אחת אירע שלא קרא את הבחורים לחדרו לומר את השיעור הקבוע, והיה זה חידוש גדול, כי מעולם לא החסיר את השיעור – אך כולם חשבו שזה מקרה נדיר, אמנם כשהדבר חזר על עצמו למחרתו וכן ביום השלישי, הבינו הבחורים שמשהו קרה, והחליטו לשאול אותו על כך.
נכנס אליו אחד הבחורים, וכשנכנס ראהו יושב על כסאו, כשרגל אחת מורמת למעלה על כסא. הבחור אמר לו שכל הבחורים דואגים ואין יודעים למה הוא אינו קורא אותם לחדרו לומר את השיעור הקבוע. אמר לו הרב: קיבלתי מכה ברגלי, ואני מוכרח להרים את הרגל על הכסא, ברם אין רצוני שיראוני במצב כזה שאני לומד כשרגל אחת מורמת על הכסא, שכן אינני רוצה שאפילו אחד יחשוב שכך אפשר לשבת בעת הלימוד…
לקט מתוך, נועם שיח- מכון אפריון לשלמה