כאשר מגיעים לפרשת בלק, פרשה עשירה כל כך, ישנה דילמה עצומה, על מה לדבר, מגיע לבלעם ברכת 'ישר כח' גדול על הפסוקים הנפלאים בהם זיכה אותנו. "מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", ופסוקים נפלאים נוספים. כל פסוק יהלום! לולא בלעם, לא היו אלו בנמצא, היינו מפסידים ברכות נפלאות ושבחים מופלגים שכאלו.
לשם מה סובב מסובב כל הסיבות פרשה זו? יש מרבותינו שאומרים, שאם יבואו אומות העולם ויטענו כלפי בורא עולם 'מדוע קופחנו? מדוע לא נתת לנו נביאים כדוגמת אלו של עם ישראל?', יאמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הנה, נתתי לכם את בלעם, קידמתי אתכם כבקשתכם, וראו מה עשה נביאכם, קלקל בדברים שלא חלמתם עליהם בעצמכם'…
ויש אומרים שמטרתו של מעשה בלעם היא, כדי שגם הגויים יסכימו לברכותיו של עם ישראל. בפרט אחרי הטרוניה של עשו על ברכותיו של יעקב, שכביכול נטלן בעורמה. כאן נביאם של הגויים מסכים לברכות בפה מלא.
ואני אומר: איזו שאלה יש כאן? מה היינו עושים בלי פרשה נפלאה זו? בלי אותם משפטים מרוממים "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" [במדבר כג כד]. "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" [במדבר כג י]. כל פסוק שכזה טומן בחובו כל כך הרבה! על כל משפט כזה אפשר לדבר שעות, ימים וחודשים, בלי גוזמא!
*
כל מה שעושה ה' – הכל לטובה!
נפתח בסיפור נפלא לחיזוק האמונה:
כולם מכירים את העיר נתניה. כמעט כולם יודעים שבירושלים יש רחוב ששמו 'שטראוס'. מה המכנה המשותף ביניהם? העיר נתניה והרחוב נקראים על שמו של נדיב בשם נתן שטראוס. נתניה על שם שמו הפרטי, נתן, וגם על שם נתינתו וצדקתו, ורחוב שטראוס – שם משפחתו.
נתן שטראוס היה יהודי אמריקאי עשיר, בעל מפעל גדול לפיסטור. כשהגיע פעם לביקור בארץ, הכיר את הישוב הישן האותנטי, ראה את הדלות והעוני השוררים בקהילה זו, והחליט שהוא נרתם לסייע. מכספו בנה בתי תמחוי, מרפאות ומוסדות סיוע.
והנה, באחד מביקוריו בארץ, הלך לבקר באחד מבתי התמחוי שלו. שם החליק נפל ושבר את רגלו.
מה אמרו הרואים והשומעים באופן טבעי? "זו תורה וזו שכרה"?האיש הוזיל מכספו כדי לסייע ללומדי התורה בני הישוב הישן, ודווקא בבית התמחוי שהקים – שם נשברה רגלו! מילא, אם היתה רגלו נשברת במהלך טיפוס על הרי האלפים, ניחא… אבל כיצד יתכן שהדבר קרה דוקא במקום בו עשה מצוה כל כך גדולה?!
זו לכאורה התגובה הפשוטה והמתבקשת, ובאמת מותר לנו לשאול. יש לנו הרבה שאלות, ובדרך כלל איננו מקבלים תשובות במקום. אבל בהמשך ודאי נקבל את מלוא התשובות, לא יישאר דבר אחד שאינו פתור.
ידוע המעשה: לרמב"ן היה חבר. כאשר נטה הלה למות, ביקשו הרמב"ן שכאשר יגיע למעלה, יציג שם רשימה של שאלות שהתעוררו לו בענייני השקפה ואמונה. וכשיקבל את התשובות, ישוב אליו ויספרם לו. החבר נפטר. עבר זמן רב, והלה לא חזר.
עשה הרמב"ן מה שעשה, והחבר הופיע בפניו. שאלו הרמב"ן: "מה זאת, מדוע לא עמדת בדבורך, הרי הבטחת לחזור אלי?!"
אמר החבר: "אמת, אבל כאשר הגעתי למעלה, השאלות התמוססו כלא היו. הכל פשוט וברור. עד כדי כך שהתביישתי לשאול את השאלות, התביישתי לבקש לחזור אליך כדי להסביר לך".
כאן, בעולם הזה, יש לנו שאלות. מדוע אני, שמקפיד כל כך להגיע לתפילה בזמן, לומד ברצינות וברציפות בסדרים, מקפיד על הנהגות של בין אדם לחברו ולמרות כל מאמצי לא הולך לי, ואילו חברי, שממש לא מתאמץ במיוחד, מצליח הרבה יותר. אנחנו לא מבינים את דרכיו של הקדוש ברוך הוא. אבל, אין שאלה שלא נקבל עליה תשובה.
נחזור לסיפורנו, כאמור, נתן שטראוס שבר את רגלו והדבר מנע ממנו את החזרה לארצות הברית בדרך בה התכונן לחזור. הוא תכנן לטוס לאנגליה, ומשם להפליג בהפלגת הבכורה של אוניית הפאר החדשה, הענקית, טיטניק. האוניה שמתכנניה הבטיחו שאינה יכולה לטבוע…
אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". בהפלגתה הראשונה התנגשה האוניה בקרחון ענק, נשברה, וטבעה במקום. אלף וחמש מאות איש מצאו את מותם באותו אסון נורא, ביניהם אחיו של נתן שטראוס, איזידור.
עתה יש לנו תשובה מדוע נשברה רגלו, ודווקא בבית התמחוי בו הקים. זו תורה וזה שכרה. אכן כן. דוקא במקום בו הרבה צדקה וחסד, הצילו הקדוש ברוך הוא ממיתה משונה ונוראה.
אין דבר בעולם שאין עליו הסבר ברור וחד משמעי. אבל לא תמיד אנחנו מבינים.
*
במה טעה בלעם?
רבים עוסקים בשאלה: הרי בלעם לא היה טיפש. איך הלך נגד רצון ה'? בתחילה אומר לו הקב"ה "לא תלך עמהם. לא תאור את העם כי ברוך הוא" [במדבר כב יב]. דברים חד משמעיים.
בבוקר אומר בלעם לשרי בלק: "מאן ה' לתתי להלוך עמכם" [במדבר כב יג]. אין אתם מספיק חשובים שאלך איתכם.
בלק שולח שרים רבים ונכבדים מאלה. אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" [במדבר כב כ].
בלעם שומע דברים מפורשים: אתה תעשה רק מה שאומר אליך, וכי יתכן שהקדוש ברוך הוא יאפשר לבלעם לקלל את בניו אהוביו? אבל בלעם בכל זאת הולך, וכפי שכותב רש"י, "שמא אפתנו ויתרצה".
הכיצד, הרי בלעם יודע את כוחה של תפילה, הרי כוחו בפיו, הוא יודע מה רצון ה' יתברך. מה חשב? כיצד סבר לפתות את הקב"ה?
*
יש מום 'שרוע' גם בנפש האדם
רבי משה פיינשטיין אומר באור מתוק. אקדים הקדמה. בליל שבת האחרון ביקר כאן הרב סובול. יהודי תלמיד חכם. כאשר ניגש אלי אחרי התפילה לומר 'גוט שאבעס', אמר לי אימרה של אחד מרבותיו בארצות הברית, הרב מינץ.
אחד המומים שפוסל כהן לעבודה הוא 'שרוע'. שרוע הכוונה שאין סימטריה בין איבריו. רגל אחת גדולה מידי, ואחת קטנה מידי וכדומה. כפי שכותב רש"י [ויקרא כאי ח]: "שאחד מאבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארוכה מחברתה".
אגב, יש כאן שאלה מעניינת בפשט. מה הכוונה שאחת ארוכה ואחת קצרה? הרי די לנו בכך שאחת נורמלית ואחת קצרה ממנה, או להיפך? אלא אם כן נאמר שביחס לרגל רגילה, ממוצעת באדם זה, אחת ארוכה מידי ואחת קצרה מידי.
אמר הרב מינץ: יש מום של 'שרוע' בגוף האדם, ויש מום כזה גם בנפש. דהיינו, יש יהודי שמקיים מצוות מסוימות עם כל המסתעף, עם כל ההידורים והחומרות, אך לעומת זאת, ישנן מצוות בהן הוא מזלזל, אינו מקיימן כראוי. אדם זה הינו בעל מום בנשמתו. הוא 'שרוע'. אצלו מצוה אחת 'ארוכה מידי', ומצוה אחת 'קצרה מידי'.
צריך לדעת: אין דבר כזה, יש מצוות שאני מקיים ויש מצוות שלא. ודאי, אפשר להחמיר ולהדר במצוות מסויימות, אבל לא על חשבון מצוות אחרות.
אדם אינו יכול לומר: "אני לומד טוב, אז ביכולתי לזלזל קצת בתפילה", או להיפך, "אני מקפיד להתפלל כראוי, אז אינני צריך להתאמץ כל כך בלימוד", "אני מתפלל ולומד טוב, אז לא חשוב כל כך לעשות חסד", "אני עושה חסדים, אז אני פחות מקפיד על המנעות מלשון הרע". מי שנוהג כך הינו בעל מום!
פעם בא מישהו אל הגר"ח קמיל ראש ישיבת אופקים, סיפר לו על חומרה חדשה שמצא.
אמר הרב: "חומרות הינן דבר נפלא, אבל, אי אפשר לקיים את כולן. אני קיבלתי על עצמי להחמיר בשני תחומים – בלימוד תורה ובענייני שמירת הלשון. אם החומרה שלך נוגעת לאחד משני תחומים אלו, אשמח לשמוע, אבל אם לא, אין החומרה שלך נוגעת אלי!".
*
אי אפשר להחמיר מצד אחד ולהקל מצד שני
כאמור, מי שמחמיר מצד אחד, ומזלזל מצד שני, הינו בעל מום. ישנה תחושה שכזו, אם אני מושלם או מנסה להיות מושלם, בענין מסויים, אזי יסלחו לי על חולשה בנושא אחר.
זו כמובן טעות חמורה. בענייני בריאות, ברור שהקפדה יתרה בנושא מסויים אינה יכולה להתיר זלזול בעניינים אחרים, ומי שינהג כך, ודאי שבריאותו תתרופף ותחלש, הוא יהפוך לשבר כלי. ישנם תחומים שונים בבריאות הגוף, וצריך להקפיד שכולם יהיו בשלמות. יש פחמימות, יש מינרלים וכו'. אי אפשר לומר: "אני אדאג לפחמימות בהקפדה יתירה, ומנגד – את ענין המינרלים אזניח…" ודאי שמי שינהג כך יחלה.
כך גם בענייני המצוות. ישנן תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כנגדן יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כל מצוה מחיה איבר. אם מקיימים מצוה מסויימת בשלמות, אבל אחרות אין מקימים כלל, או שאין מקיימים בשלמות, אדם זה הינו בעל מום. לא יוכל להגיע לשלמות. "תמים תהיה עם ה' אלקיך", באדם אפילו שערה שחורה אחת פוסלת, שכן הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.
*
בלעם סבר שעל ידי הקפדה יתירה, יעלים הקדוש ברוך הוא עין מאי ציות מצידו
כלפי מה הדברים אמורים? היו דברים שבלעם עשה באופן מרשים. שבעה מזבחות, קרבנות, שירות ותשבחות. חשב בלעם, 'נכון, אינני מציית בדיוק לרצון ה', בזה אני חלש, אבל מצד שני, יש דברים שאני עושה על הצד הטוב ביותר…'.
זו הסיבה שחשב שיכול הוא לזלזל בדבריו של הקדוש ברוך הוא. אולי יתפתה ויתרצה.
בלעם בנה שבעה מזבחות, כנגד כל המזבחות שבנו אבותינו, אברהם יצחק יעקב. סבר שמשום כך יוכל קצת לסטות מדבריו של הבורא יתברך. כאמור, רבים חושבים כך, מדקדקים במצוות אלו, ומנגד מזלזלים באחרות. אבל האמת היא שלא היא. אדרבה, זה שאתה טוב בענין אחד, זו סיבה להיות טוב גם בדברים אחרים!
מרן ראש הישיבה הגראי"ל זצ"ל, שואל שאלה מעניינת: בלעם מבקש מבלק לבנות שבעה מזבחות כדי להעלות עליהם ארבעה עשר קרבנות, מדוע לא הסתפק במזבח אחד? הרי בבית המקדש היה רק מזבח אחד, פעמים רבות הקריבו עליו קרבנות רבים, ובערב פסח הקריבו עליו אלפי אלפים של קרבנות!
אומר מרן הגראי"ל: בלעם ידע שאצל הקדוש ברוך הוא מה שחשוב הוא העמל. נכון, אפשר להביא את כל הקרבנות על מזבח אחד. אבל הוא, בלעם, מחמיר. הוא 'פרומער'. אמנם מצד ההלכה מספיק מזבח אחד, אבל הוא לא מסתפק במועט במצוות. בלעם חשב שיוכל לשחד בכך את הקב"ה. הרי בסך הכל הוא בסדר, ואפילו יותר מכך. הקב"ה יגמול לו על כך ויעלים עין מכך שיסטה מעט מציוויו.
בלעם התפעל מעמל התורה
זה עתה חזרתי מאירוע שהתקיים בחיידר לרגל מבצע משניות. אמרתי לילדים: בלעם אומר "מי מנה עפר יעקב" [במדבר כג י], מבאר רש"י, "עפר יעקב, אין חשבון במצוות שהם מקיימים בעפר [דברים כב י] "לא תחרוש בשור ובחמור", [ויקרא י טיט] "לא תזרע כלאים", אפר פרה אדומה, ועפר סוטה וכיוצא בהם".
אבל בילקוט שמעוני מצאנו פירוש מענין: בדרך כלל האדם שומר על בגדיו שיהיו נקיים ומסודרים, שלא יהיה עליהם רבב, ואפילו לא אבק. אומר המדרש, לעם ישראל ישנה אהבת תורה כה גדולה, עד שהם מוכנים לעלות הרים ולרדת עמקים, כל הבגד מזיע, מעופר ומאובק, הכל כדי ללמוד תורה. זהו "מי מנה עפר יעקב".
שואל ה'בן איש חי': בלעם מתפעל מהעפר ומהאבק, מדוע אינו מתפעל מלימוד התורה עצמו, מחמש שש שעות שבחור לומד ברציפות? והתשובה, מלימוד תורה אין מה להתפעל. אין לך אדם מאושר יותר מזה הלומד תורה, והתורה היא נצחית, נשארת תמיד, מעבר למצוה שבלימוד כל מילה, יש מהלימוד תועלת עצומה. לא תמיד מיידית, אבל התועלת בוא תבוא…
*
התועלת מהלימוד בוא תבוא
סיפרתי פעם: באחד מביקורי בארצות הברית התארחתי בשבת אצל משפחה אחת. אני הייתי צעיר לימים, ישבו שם איתי אריות, ראשי ישיבות מפורסמים. באותה שבת קמתי מוקדם. נותר זמן עד התפילה. נטלתי איזה ספר ועיינתי בו כעשר דקות – רבע שעה.
מסובב כל הסיבות סובב, שבסעודת השבת עלתה שאלה קשה שבדיוק נידונה באותו ספר. ראשי הישיבות נדמו, לא ידעו מה להשיב. אני, שראיתי את התשובה בבוקר, עניתי אותה ברהיטות. כולם התפעלו. אני צחקתי בלבי, בסך הכל קמתי מעט מוקדם…
כשעיינתי באותו ספר חשבתי לעצמי, 'מתי כבר יצא לי להשתמש בידיעה שקניתי לי עתה?…' והנה לא עבר זמן רב, והיה לי בכך שימוש מופלא.
היתה זו תחושה נפלאה. כולם ישבו עם פה חתום ונעול. זה ניסה בכה וזה ניסה בכה, אך הדברים נדחו, לא עלה בידם ליישב את השאלה. דוקא אני הצעיר זכיתי ליישב את הקושיה כמין חומר.
איזו תועלת יש בכל דבר לימוד? לא רק כלפי שמיא, גם להרגשה הטובה. כל ידיעה, כל חצי ורבע משפט. ישנם דברים שלמדתי, חשבתי מתי כבר אשתמש בהם, ופתאום בצורה פלאית היה להם שימוש מפתיע. חשבתי שחבל להשקיע זמן בעניינים נידחים אלו, אבל תמיד יש את ההזדמנות.
*
אין לך לימוד שהוא נצחי מלבד התורה הקדושה
בלעם התפעל ממסירות הנפש. מהויתור על הנאות עולם הזה כדי לעסוק בתורה, כאמור, מהלימוד עצמו לא התפעל, משום שכל אחד מבין את חשיבותו. אין לך דבר גדול, נצחי ושימושי יותר מלימוד התורה.
פעם היתה לי שיחה עם אב אחד, בנו עמד לסיים כתה ח', והיתה לו דילמה האם לשלוח אותו לישיבה קטנה או לישיבה תיכונית. האב ניסה להסביר לי כמה חשוב שהילד ילמד מקצועות כמו פיזיקה, כימיה וכדומה.
אמרתי לו: "הרי שנינו מאמינים, אתה יודע שבנך לא ישאר כאן בעולם הזה לעולם. אמור נא לי, מה יעשה עם הפיזיקה בעולם העליון, הוא ישקיע כאן את מיטב שנותיו בלימוד עניינים או לכל היותר יהיה פרופסור. הרי אין זה עובר לסוחר".
למה הדבר דומה? לאדם שמשקיע בלימוד סינית, על אף שלא ישתמש בכך לעולם, כל הלימודים הללו רלוונטיים לכל היותר, רק לעולם הזה. לימוד התורה הינו הדבר היחידי שהינו בעל ערך הן בעולם הזה והן בעולם הבא.
"מי מנה עפר יעקב". ממה באמת מתרשמים ומתפעלים? מהעמל! היום לבחור ישיבה אין הרבה קשיים, התנאים נוחים, יושבים בבית מדרש ממוזג ונעים. זכורני כאשר אנו היינו בני ישיבה, ישבנו בבית המדרש בשיא חום הקיץ, ישבנו נוטפי זיעה, כאשר יצאנו מהסדר היינו כמו אחרי ריצה של כמה קילומטרים…
גם אם יש קשיים צריך לשמוח בהם. הקשיים מכניסים את התורה לעצמותיו של האדם כפטיש המכה על המסמר. תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות' שבועות)