מספר אחד מתלמידיו של הרה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל:
תקופה מסוימת אספתי כסף עבור מוסדות 'יד עזרה' לפי הכוונתו של ר' אשר. כיתתי רגלי ושיחרתי לפתחי נדיבי-עם עבור פעולות החסד של 'יד עזרה'. בתחילת דרכי הלכתי לדגי רקק והתרומות שגייסתי היו בהתאם.
במרוצת הזמן השתפשפתי בתפקידי וידעתי היכן גרים עשירים הגדולים, אנשי בורסה, בעלי חברות גדולות, עורכי דין מצליחים. התחלתי לפקוד את משרדיהם היוקרתיים בתל-אביב, רמת גן, וכל איזור גוש דן. התרומות הלכו וגדלו ואני חשתי סיפוק עצום בכל עת שהגעתי לביתו הדל של ר' אשר והנחתי על השולחן הון רב ששימן את גלגלי הצדקה ומצא את דרכו לבתיהם של אביוני עמך בית ישראל.
פעם אחת הצלחתי במיוחד בביקור אצל עשיר גדול, והלה מסר לי סכום ענק שעבר את כל ציפיותיי. משהו פראי לגמרי שאפילו בחלומות ורודים שלי לא פיללתי לראותו. הגעתי לביתו של ר' אשר שיכור כמעט. הייתי זחוח לגמרי ופלטתי ביטוי ששיקף זאת.
ר' אשר נעץ בי את מבטו הפקחי, חייך ואמר לי: אני רוצה לספר לך סיפור קטן. עשיתי אוזניי כאפרכסת והקשבתי.
וכך סיפר לי ר' אשר: אתה יודע, אני מטפל בכל מיני אנשים שצריכים ישועה. ביניהם יש כאלו שהם ממש "ציקאלפטע", כפי שנהוג לכנותם. אחד מהם הוא יוסל'ה שלצורך העניין נקרא לו 'יוסלה הגולם'. יוסלה הלז הוא ממש מסכן גדול. בחור אומלל שסובל מדימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות, ובאמת, יש לו סיבה מוצדקת לכך…
אני רציתי לרומם את רוחו של יוסל'ה ולתת לו תחושה שהוא עושה משהו ושווה משהו, ולפיכך הטלתי עליו תפקיד ללכת לבתי משפחות בירושלים, ולתת להם סכומי כסף לכבוד שבת. הוא היה בא אלי ביום שישי בערב, מקבל ממני סכומי כסף קטנים ומעביר אותם לכתובות.
יוסל'ה ממש נעשה בן אדם חדש. האור החל לזרוח בעיניו. הוא עושה משהו בחיים! מדי שבוע נתתי לו סכומי כסף קטנים ובדקתי האם הוא אדם אחראי, האם אינו מועל בכסף, האם אינו מאבד אותו. יוסל'ה עשה מלאכתו נאמנה ובא לדווח לי בדייקנות על כל הסכומים שמסר לצדקה. כשראיתי שאפשר לסמוך עליו, הגדלתי את הסכומים, ומסרתי לו מדי פעם יותר ויותר כסף להעביר לעניים.
פתאום לא הכרתי את יוסל'ה. הוא בא אלי נפוח כולו מחשיבות. "ר' אשר, אתה יודע?" הוא אומר בהתרגשות, "נתתי היום 300 שקל לצדקה".
הו, זה ממש יפה מאד, שיבחתי אותו. לא רציתי להוריד לו את המורל בשאלות קטנוניות, כגון: "אבל מי מסר לך את הכסף, האם זה שלך", וכדומה… לאחר שבוע נתתי לו 500 שקל להעביר לכמה משפחות נזקקות. יוסל'ה חזר אלי באותו ערב נסער כולו ונפוח כטווס. "חמש מאות שקל נתתי היום לצדקה, אתה יודע מה זה?"
"נהדר, החמאתי לו. תמשיך כך הלאה. בפעם השלישית נתתי לו בבת אחת אלף שקל. סחררתי את ראשו לגמרי. הוא טייל בירושלים כמי שלגם בקבוק יין, עבר מבית לבית וחילק את הכסף לצדקה עד הפרוטה האחרונה. משם חזר אלי וצרח באושר: "אלף שקל חילקתי היום לצדקה! מי ידמה לי ומי ישווה לי!".
ר' אשר השתתק. כאן כבר לא יכולתי לכבוש את סקרנותי ושאלתי: אני מכיר את כל הנפשות הפועלות כאן סביב, למה אינני מכיר כזה יוסל'ה? למי אתה מתכוון? מיהו האידיוט הזה שמשתחץ עם הכסף שאתה מסרת לו. הרי הוא בסך הכל גזבר, צינור להעברת הכסף. מאיפה באה לטיפש הזה גאווה כזאת כאילו חילק את הכסף שלו?!
ר' אשר פרץ בצחוק.
"אתה יודע מי זה יוסל'ה הגולם? אני! אתה! כל אחד בעצם. הקב"ה נותן לנו את הכסף שלו. לי הכסף ולי הזהב נאום ה'. ואנחנו מדי פעם זוכים לתת משהו לצדקה, ואז אנחנו מתגאים ובאים אל הרבש"ע, ראית? נתתי כסף לצדקה. אלף שקל נתתי! אנחנו נפוחים מגאווה. טיפשים שכמותנו, וכי את הכסף שלנו נתנו? והרי אין לנו כלום. אנחנו נותנים מתגאים?"
השאלה ריחפה בחלל החדר. מאז למדתי את הלקח…
(ר' אשר, מפי תלמידיו)