"וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה" (כ, ח)
התורה מספרת לנו על חטא מי מריבה. ננתח בקצרה מה שארע שם.
בני ישראל הולכים במדבר, ובשלב מסוים מרים נפטרה. עד אז הם היו רגילים שהסלע, בארה של מרים, הולך אחריהם לכל מקום. ויוצאים ממנו מים בשלושה-עשר שבילים נפרדים, שביל לכל שבט, ועוד שביל נפרד לכהנים. הסלע גם היה מגדל להם פירות וירקות, המדבר היה פורח.
עוד כתוב בזוהר הקדוש, שמי שהיה שותה מבאר מרים – היה מקבל שישים ריבוא דרכים ללמוד את התורה בדרך הפשט, ועוד שישים ריבוא דברים ללומדה בדרך הסוד. חכמה ענקית!
לא זו בלבד, אלא כל חולה שהיה שם את מי הבאר על האבר החולה מיד היה מתרפא. בנוסף הם היו טועמים במים את כל הטעמים שבעולם. שפע גדול ועצום!
והנה נפטרה מרים, והכל מפסיק. אין עצים, אין פירות, אין חכמה, אין פרנסה, אין דשא ופארקים, אין מים לרפואה.
בני ישראל ניגשים למשה רבנו ומבקשים: תביא לנו מים! משה שואל את הקב"ה מה עליו לעשות? והקב"ה אומר לו: "קח את המטה". שואלים המפרשים: הרי הם צריכים לדבר אל הסלע, ואם כך, לשם מה אמר לו הקב"ה "קח את המטה", הלא במטה הוא אמור לא להשתמש. אפשר לדבר גם בלי מטה ביד!
והקב"ה ממשיך ואומר למשה: "והקהל את העדה", ליד הסלע, ליד באר מרים. "ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת מים מן הסלע והשקית את העדה".
שואל החיד"א, מדוע חוזר הקב"ה ואומר לו "והוצאת מים מן הסלע", הלא כבר יצאו המים קודם, כשדיברו אל הסלע!
שאלה שלישית: בפרשת בשלח גם כן מסופר על אותו צימאון למים במדבר. וזה לא פלא! במדבר שורר חמסין כבד, ארבעים וחמש מעלות, אין מים ואנשים צמאים. ואז אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ… וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם (שמות יז, ה-ו) – תכה באבן ותוציא ממנו מים. ואם כך, מדוע כאן הקב"ה מעניש את משה, שבגלל שהוא לא דיבר אלא היכה את הסלע, הוא לא ייכנס לארץ ישראל?.
והרי כל הצרות והגלויות שעברו על עם ישראל בכל הדורות, היו משום שמשה לא נכנס לארץ ישראל, שהרי אומרים חז"ל שאם משה היה נכנס לארץ ישראל, בית המקדש לא היה נחרב, לא היו יוצאים לגלות, אלא משיח היה מגיע מיד. ומה גרם שמשה לא נכנס לארץ ישראל? חטא מי מריבה, שלדעת רש"י היה שמשה היכה את הסלע במקום לדבר.
מה הטענה הגדולה עליו? נכון, הוא חטא, אבל האם על חטא כזה מגיע עונש כה חמור?!
כך שואלים כל המפרשים, ומצינו בדבריהם כמה וכמה ביאורים.
לתרגום יונתן בן עוזיאל יש פירוש מחודש מאוד ליישב את כל הקושיות האלה, וכך תרגם פסוק זה:
סַב יַת חוֹטֶר נִיסַיָא וּכְנַשׁ יַת כְּנִישְׁתָּא אַנְתְּ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ וְתוּמוּן תְּרֵיכוֹן יַת כֵּיפָא בִּשְׁמָא רַבָּא וּמְפַרְשָׁא כַּד הִינוּן חַמְיָין וְיִתֵּן מוֹהִי וְאִין יְסָרֵב לְאַפּוֹקֵי מָחֵי אַנְתְּ לְחוֹדָךְ בֵּיהּ בְּחוּטְרָא דְבִידָךְ וּתְהַנְפֵּק לְהוֹן מַיָא מִן כֵּיפָא וְתַשְׁקֵי יַת כְּנִישְׁתָּא
תרגום: קח את מטה הנִסים ואסוף את העדה אתה ואהרן אחיך ותשביעו שניכם את הסלע, בשם גדול ומפורש, כאשר הם רואים, ויתן מים, ואם יסרב להוציא – הכהו אתה לבדך בו במטה שבידך, ותוציא להם מים מִן הסלע ותשקה את העדה.
כלומר, היו כאן, כביכול שני ציוויים: ציווי אחד – "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו", ואם לא ייתן מים, ישנו ציווי נוסף – "והוצאת להם מים מן הסלע". איך תוציא? על ידי הכאה במטה. והחטא של משה היה שהוא ישר היכה את הסלע במקום לדבר אליו קודם.
והדבר פלא פלאים: מה, לקב"ה יש ספק? אם הקב"ה אומר שהסלע יתן מים – ודאי שייתן. מה שייך שהוא לא ייתן?
החיד"א מתרץ, שהיתה אפשרות שיהודי אחד יחטא, לא יאמין שיצא מים, וכתוצאה מכך המים אכן לא היו יוצאים, ולכן נצרך הציווי השני – להוציא את המים על ידי הכאה.
ביאור נוסף כתבו בעלי המוסר, והדברים מופיעים גם בספרו של רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל:
הקב"ה אמר למשה: אם בני ישראל יאמינו שמסלע יכול לצאת מים מכח הדיבור שלכם – המים יצאו ממנו על ידי דיבור. אך אם בני ישראל לא יהיו בדרגה העליונה ולא יאמינו שהדיבור יכול להוציא מים – תצטרכו להכות.
ומה באמת קרה?
כשמשה בא ואמר להם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", התחילו בני ישראל להתווכח אתו: 'מהסלע הזה, מהסלע הזה…' ויכוחים, צעקות. אמר להם משה: אם אתם מתחילים להתווכח ואינכם מאמינים שיצאו מים – ודאי שמכוח הדיבור שלי לא יצאו מים, ולכן הוא היכה את הסלע.
וזו היתה התביעה על משה! אמר הקב"ה: אני רציתי ללמד את בני ישראל, שגם כשהם חוטאים, גם כשאינם ראויים, כי הם מורים את מוריהם, מתווכחים, אך אם בשנייה שאתה תדבר אל הסלע הם יתחזקו באמונה, החיזוק באמונה אצל בני ישראל כשהם חוטאים יגרום שיהיו להם מים. ומה אתה לימדת אותם היום? שאדם שהוא חוטא – אין כוח לפרק אחד של תהילים, אין כוח למשנה אחת להוציא מים. אין כוח לתפילה שלו לפעול משהו.
זהו שאמר להם הקב"ה: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אתם יודעים איזה קידוש שם שמים היה בעולם מכח הידיעה הזו, שכל יהודי, גם אם הוא חוטא, גם אם הוא עם הארץ, כשהוא מתפלל מעומק הלב לקב"ה – הקב"ה עונה לו היכן שהוא נמצא. "קרוב ה' לכל קוראיו".
מחמת חסרון אותו קידוש שם שמים בעולם, בני ישראל לא ראויים שתיכנסו איתם לארץ.
זה הביאור בחטא הזה של מי מריבה: היה כאן מוסר השכל שכלל ישראל הפסידו אותו!
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)