זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (יט, יד)
"אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה. אין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה. כל זמנו, כל כוחותיו, כל מעייניו – בתורה הקדושה, תורת חיים.
בצעירותי למדתי בישיבה קטנה של פוניבז'. פעם בא הרבי רבי שלום שבדרון זצ"ל למסור 'שמועס' לבחורים, ובתוך הדברים סיפר את הסיפור הבא. הוא אמר שהבריסקער רב אמר שאת הסיפור הזה צריך ללמוד בחברותא! הוא שמע את הסיפור הזה מרבי חיים בריסקער, ששמע מה"בית הלוי", ששמע מרבי איצלה וולוז'ינר, ששמע מרבי חיים וולוז'ינר – תלמיד של ה"שאגת אריה".
וכך סיפר:
כידוע, ה"שאגת אריה" היה עורך גלות. היה לבוש כעני ואביון, נודד מעיירה לעיירה ומתאכסן בבתי יהודים שהלינו אותו בביתם ונתנו לו מעט אוכל. כמובן, איש לא הכירו, כולם סברו שהוא איש פשוט.
פעם התאכסן אצל משפחה אחת. נתנו לו לאכול צלחת מרק. בעודו שקוע בעולמות עליונים נשפך מעט מרק על השולחן. כעסה בעלת הבית והתחילה לגעור בו: "מדוע לכלכת את המפה, אתה לא שם איך אתה אוכל?"…
צעקותיה של האשה העירו אותו ממחשבותיו והחזירוהו לקרקע המציאות. הוא שאל לפשר הצעקות, ואמרו לו שהן כוונו כלפיו… הוא לא הבין על מה ולמה, ובעלת הבית שבה והסבירה לו…
כששמע זאת, התנצל על מעשהו, קם מהשולחן, הודה למארחיו על הכנסת האורחים, נטל את שקו ובו מעט מטלטליו – ועשה דרכו לשוב לעירו. קץ לגלות! תלמידיו הופתעו לראותו שב מן הגלות מהר מן הצפוי. ביקשו לדעת מה הסיבה שקיצר את גלותו.
סיפר להם את המעשה באותה בעלת בית שגערה בו על ששפך מעט מרק והכתים את מפת השולחן, ואמר כי בעקבות זאת גדע את גלותו.
תמהו התלמידים: רבנו, תורה היא וללמוד אנו צריכים. ממה נפשך, אם יש צורך בגלות, וכי בגלל צעקה אחת של איזו בעלת בית שמים קץ לגלות?! וביותר קשה, הרי כל תכלית הגלות היא לשבור את המידות ולסבול בושות ובזיונות, ומה זו גערה של איזו בעלת בית לעומת כל הסבל והבזיונות שעוברים בגלות?
אמר להם: אסביר לכם פשר העניין. כשאני יוצא לגלות, כל זמני מוקדש לתורה ולעבודת ה'. זה עיקר מעלת הגלות. והנה, כשאותה בעלת בית צעקה עלי, באותו רגע הופרעתי מלימודי. נאלצתי להפסיק את עיוני בתורה ולברר את פשר הצעקה. ואם גלות גורמת לביטול תורה – אין לה ערך! על כן תיכף ומיד הפסקתי את הגלות ושבתי לעירי, לבית המדרש.
מה זה 'ביטול תורה' של ה"שאגת אריה"! כל כולו שקוע בתורה, מנותק לגמרי מהמציאות הארצית, ותוך כדי כך נפסק חוט המחשבה שלו לרגע אחד – זה ה'ביטול תורה' של ה"שאגת אריה"! והביטול תורה הזה של רגע אחד הוא סיבה מספקת לחסל את הגלות ולשוב הביתה!
נורא נוראות!
במלחמת העולם השניה, במשך כמה שנים, שהו רבני ותלמידי ישיבת מיר בשנחאי. הם חיו שם בתנאים לא תנאים. החום היה נורא ואיום. חוסר הוודאות לגבי גורלם של בני משפחתם שנשארו באירופה היה קשה. בישיבה בקושי היו להם גמרות וספרים. אבל כל זה לא הפריע להם לקיים את ה"אדם כי ימות באהל" בדרגה על טבעית. השקיעות שלהם בלימוד היתה מבהילה.
לאחר המלחמה הם הגיעו לארצות הברית, ומשם עלו לארץ ישראל. האוניה ובה רבים מתלמידי הישיבה עשתה את דרכה במשך כמה שבועות מארצות הברית לישראל. מישהו מהנוסעים רצה לדעת היכן בדיוק נמצאת האוניה, האם כבר קרובים לארץ ישראל. הוא ראה את ר' חיים שמואלביץ מתהלך מהורהר על סיפון האוניה, ניגש אליו ושאל אותו: "וואו האלט מען" – איפה אוחזים? רוצה לומר, היכן האוניה נמצאת כעת.
ר' חיים שמע "וואו האלט מען", והוא משיב לתומו: "בשמעתתא ג'" – הוא אחז בשב שמעתתא…
איפה אוחזים? – בסוגיה שבה אוחזים. אין משהו אחר!
סיפר לי בן משפחה של הסטייפלר זצ"ל, שתמיד השתוקק לחטוף איתו איזו שיחה, לשמוע ממנו על שנות בחרותו, איך היה בנובהרדוק וכדומה. אבל אף פעם לא היה שייך לעשות זאת. תמיד למד.
עד שמצא הזדמנות…
הרעבעצין של הסטייפלר הכינה את המאכלים ל"חזון איש" [בהלווייתה ביקש הסטייפלר מרבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל להספיד. ר' משה מרדכי היה אז אברך צעיר כבן שלושים, והוא ניסה להתחמק. אמר לו הסטייפלר: "אינך צריך להאריך, תאמר רק שזכתה לשמש את אחיה הקדוש החזון איש במשך עשרות שנים, וגדולה שימושה יותר מלימודה"].
בימים ההם, הכל היה "אייגנע" – תוצרת בית. חלב הביאו מהמחלבה, וממנו היו מכינים חמאה. לא היו מכונות ומכשירים. היה כלי מיוחד שבו דפקו את החלב הקרוש עד שהפיקו ממנו את החמאה. הכנת החמאה בכלי הזה היתה מלאכה קשה והסטייפלר לא איפשר לרבנית לעשות זאת. ומי עשה זאת במקומה? כמובן, הסטייפלר עצמו, שאגב, היה בעל כוח.
אותו בחור ניצל את הזמן שבו הסטייפלר היה מכה בכלי שוב ושוב ומכין את החמאה. הנה, סוף סוף יש לו הזדמנות לשוחח עם הסטייפלר. כעת לא יפריע לו בלימוד…
הבחור ניגש אליו וניסה לפתוח איתו בשיחה. אך הסטייפלר התנצל: "מצטער, אני כעת באמצע הלימוד"…
כן, גם כשמכינים חמאה אפשר ללמוד… להכות בכלי – ולהגות בתורה. לא רק שזה לא סותר, זה מחויב המציאות – אין זמן שהוא פנוי מתורה.
"אדם כי ימות באהל"!
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)