מאת: הרב ישראל היימן
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה.
השורות האלו נכתבות למקרה שח"ו בשעת פרסומן עדיין לא נזכה ונעמוד כולנו בבית חיינו, ששים ושמחים בעבודת הקודש ומתענגים על שירת הלווים. בשבוע הזה אנו נכנסים עומק לפנים מעומק, לאבלות ולצער על החסר הנורא, ועל אורך גלותנו המרה.
יישנו פן נוסף באותה האבלות שלנו על חורבן הבית, שהיא עצמה מביאה לתקומה ולבניין. זאת ניתן ללמוד מהמעשה הבא:
הגאון רבי משה חדש זצ"ל ראש ישיבות 'אור אלחנן', היה ידוע באהבתו לתלמידיו ובהנהגה של 'כרחם אב על בנים', כפשוטו ממש. הוא הקרין רגש עז של אחריות אבהית לכל תלמיד ותלמיד. גם עוד הרבה שנים אחרי שבחור התחתן ועזב את הישיבה בפועל, הוא היה נוהג להתעניין ולעזור ולהשתתף בשמחות, ממש כאילו היה אב המשפחה וסבא טוב לנכדים.
הנהגתו זו הייתה כמובן בראש ובראשונה לתלמידיו שלמדו שבישיבה, להם הוא שימש כאב ואם גם יחד, וביתו היה ביתם הפרטי של תלמידי הישיבה לדורותיה. הוא נשא על ליבו אחריות אישית לכל צרכי כל תלמיד בישיבה, ומחשבותיו היו תמיד באיזה אופן להיטיב עם כל אחד מהם.
כחלק מהנהגה מופלאה זו, הוא מעולם לא הוציא בחור מהישיבה בלי שמוצו איתו כל האפשרויות.
כל האפשרויות מבחינת ראש הישיבה, היו ממש כל מה שניתן לעשות בכל תחום שהוא. גם כשלאנשי הצוות הרוחני בישיבה לא היה מה לעשות עם פלוני או אלמוני, הוא עצמו היה נוטל אחריות אישית, ומנסה בכל כוחו לא להגיע למצב בו יצטרך להוציא את הבחור מהישיבה.
משכך, פעמים בודדות ונדירות אכן התבצעה הוצאה בפועל של בחור מהישיבה.
באחת הפעמים הללו, ניסו עם בחור מסוים חודשים ארוכים, בהם הוצמדו אברכים חונכים ומטפלים. ר' משה זצ"ל ניסה מכל הכיוונים, ואף הכניס לסדר יומו העמוס חברותא עם הבחור, בשביל לעודדו ולרוממו.
לבסוף, כשכל הנסיונות עלו בתוהו והבחור לא עלה על דרך המלך, לא נותרה ברירה, וראש הישיבה נאלץ בצער גדול להודיע לו על סיום תקופת לימודו בישיבה.
ימים מספר לאחר מכן, הגיע ראש הישיבה לכותל המערבי בשעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת, להתפלל, כמנהגו מפעם לפעם. במהלך שהותו בכותל, צדה עינו את הבחור אותו הוא הוציא מהישיבה אך לפני מספר ימים. הוא ראה אותו יושב שם באחת הפינות על כיסא, עם סטנדר שעליו מונח ספר תהילים, והבחור מדפדף בו ללא מטרה הלוך ושוב. ראש הישיבה נעצר על מקומו והביט בבחור בענין זמן רב. לבסוף נטל ראש הישיבה בעצמו תהילים, ונעמד מאחורי הבחור במקום קרוב מאד, וניצל את זמנו בהמתנה לבחור שיסיים את "אמירת התהילים" שלו…
עברה שעה ארוכה, במהלכה ראש הישיבה עדיין ממתין בסבלנות. בסיומה קם הבחור ופנה לאחור כדי לחזור לביתו. הוא נבהל לראות את ר' משה בעצמו עומד במרחק נגיעה ממנו, וממש מחכה לו.
"שלום הראשישיב'ע", פנה הבחור במבוכה.
ר' משה חייך כדרכו, והתעניין במעשיו של הבחור. בתגובה סיפר הבחור שעדיין לא מצא ישיבה אחרת והוא בינתיים בבית. "שיעמם לי קצת במוצאי שבת, אז באתי לכותל להתפלל".
"ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו?", שאל ראש הישיבה.
"עכשיו אני נוסע הביתה", ענה הבחור.
"הבית שלך הוא הישיבה!", פסק ראש הישיבה במהירות. "לך ותארוז את המזוודה וחזור לישיבה כתלמיד מן השורה".
תדהמה הכתה את הבחור, אבל הוא לא שאל שאלות, ולמחרת בבוקר התייצב בישיבה עם חבילותיו. הוא נכנס לחדר אותו עזב לפני רק כמה ימים, ופנה מיד אל בית המדרש.
לשאלת רבני הישיבה שהופתעו לראותו, הוא השיב שראש הישיבה הורה לו לחזור ללמוד בישיבה.
בישיבת הצוות הראשונה היה מי שהביע את פליאתו באוזני ר' משה: "הלא גם ראש הישיבה הסכים כבר שצריך 'לזרוק' אותו מהישיבה, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר?".
פניו של ראש הישיבה הרצינו. הוא אמר בנחרצות: "פגשתי אותו בכותל, תוהה ובוהה, בלי משהו מוגדר לעשות. אם בחור שאין לו מה לעשות ממלא את זמנו בדברים של קדושה, בהליכה לכותל ובניסיון להתרכז מול ספר תהילים, כנראה עדיין יש מה לעשות איתו, הוא עדיין שייך לישיבה. החלטתי להחזיר אותו!"…
***
עומדים אנו בשבוע שחל בו חורבן בית מקדשנו ותפארתנו. קרובים מאד לתאריך בו לפני אלפיים שנה כביכול 'נזרקנו מהישיבה'… גלינו ממקומנו הטבעי, יצאנו מההיכל שהיה בית חיינו, ומשם ולשם כל שאיפתנו כל הדורות.
נמצאים אנו באותו מצב, תוהים ובוהים, חסרי יכולת להתרכז ולפעול, כמו אילו היינו שם בירושלים כמקדם. "ותצא מבת ציון כל הדרה", "מלכה ושריה בגויים אין תורה".
השאלה היא מה מעסיק אותנו שם בעומק הגלות. המבחן הוא איזה תוכן אנו מנסים בכל זאת ליצוק לתוך החיים בגלות הזו.
אם אנו מראים לו יתברך – האב שבניו גלו מעל שולחנו – שנאלץ להוציא אותנו מהיכלו, שבו ואך ורק בו אנו עסוקים, גם ביכולותינו הדלות, לפחות אנחנו מנסים – הוא עוד יחזיר אותנו. הוא יקשיב וירא שאנו שייכים ואף פעם לא התנתקנו!
זהו העומק ומהות הנבואה: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". בקרוב בימינו אמן.