הרב צבי-אביגדור פֶקטֶה נולד בעיר נירבאטור שבהונגריה. אביו, רבי יעקב, שימש דיין ומורה צדק. כשגדל, נסע לעיר רצפרט (כיום אויפֶהֵרטוֹ), ושם שקד על לימודו בישיבתו של רב העיר, רבי שאול רוזנברג. בשנות לימודיו בישיבה נהג לפקוד את ביתו של הרה"ק רבי שלום אליעזר הלברשטאם זצ"ל הי"ד, בנו השישי של הרה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע, והיה סמוך על שולחנו מדי שבת.
כשהגיע זמנו להקים בית בישראל עבר להתגורר בעיר היידוננש שבמזרח הונגריה. המשפחה גדלה, אבל הפרנסה הייתה דלה. בקושי הצליחו ההורים להביא לחם לפיות עולליהם. עם לידת בנו התשיעי החריפה המצוקה הכלכלית של המשפחה. הבגדים היו בלויים והמזון דל. הרב צבי אביגדור חש כי באו מים עד נפש. במצוקתו נזכר באותו צדיק שאליו היה מקורב בבחרותו, ואף ראה במו עיניו את כוחו הגדול לחולל ישועות. הוא גמר אומר לנסוע אל הרבי ולבקש ממנו להעתיר עליו רחמים. בידיים רועדות הניח את הקוויטל שלו על שולחנו של הרבי ואמר: "יפעל נא הרבי ישועה למשפחתי הברוכה, לפתוח לנו את שערי הפרנסה".
הרבי עיין ברשימה הארוכה של שמות בני המשפחה, הרים את עיניו ואמר: "שמע נא, עוד יבוא יום וכולם יקנאו בך…". הרבי לא פירש את דבריו ולא הוסיף עוד דבר. הוא הושיט את ידו לפרידה, והרב צבי-אביגדור עזב את החדר נבוך. רגשות מעורבים מילאו אותו. אמנם לא קיבל את הברכה שציפה לה, ועם זה שמע הבטחה ברורה כי יום אחד יקנאו בו. אין זה דבר של מה בכך. במצבו הנוכחי, הרהר בעצב, אין לאיש שום סיבה לקנא בו…
השואה הנוראה שטפה את יהודי הונגריה רק לאחר ארבע שנים מתחילת המלחמה, ואולם כשחיות הטרף השתלטו על המדינה, הכל התרחש במהירות. בכ"ד באדר תש“ד נכנסו הקלגסים לעיר היידוננש. הם הטילו מגבלות על תנועת היהודים והחרימו את רכושם. לקראת חג השבועות רוכזו היהודים בגטו שנבנה סביב בית המדרש. הגברים שכוחם במותניהם שולחו למחנות כפייה, לטובת הצבא ההונגרי, ובגטו נשארו בעיקר נשים, ילדים וזקנים. בין הנלקחים היה גם רבי צבי-אביגדור, בעוד אשתו ותשעת ילדיו נותרים לבדם.
שלושה שבועות אחר-כך הועלו יושבי הגטו לרכבת שיצאה לדברצין. שם הקימו הנאצים גטו ענק, ובו ריכזו את יהודי האזור, למעלה משבעים אלף. מגטו דברצין שולחו היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ. פעמיים ביום אספו הנאצים כמה אלפי יהודים והעלו אותם לרכבת המוות. עם כל יום שעבר הידלדל מספר היהודים בגטו.
רצתה ההשגחה, ובכל המשלוחים האלה לא נלקח איש ממשפחת פקטה, והאשה וילדיה נותרו בגטו. אחרי שהגטו כמעט התרוקן מיושביו, הועלו כל הנותרים לרכבת בקר, וזו החלה בנסיעה ליעד בלתי- ידוע. היהודים היו בטוחים שגורלם יהיה כגורל אחיהם, ואולם, למרבה הנס, הרכבת עצרה בווינה בירת אוסטריה. סיבת העצירה המפתיעה אינה ידועה. משם הובלו מעיר לעיר וממחנה למחנה, בלי הסבר ברור.
בטבת תש"ה הועברו היהודים, ובהם האם ותשעת ילדיה, למחנה ברגן-בלזן בגרמניה. תנאי התברואה והצפיפות הנוראה הפילו חללים רבים. מנות האוכל היו זעומות, ומצוקת המים הייתה חמורה. רבים מצאו את מותם במחנה, ורבים מתו אחרי השחרור, מתת-תזונה ומחלות.
כנגד כל הסיכויים, בבוא יום השחרור, באייר תש"ה, עמדה האם למשפחת פקטה בשערי המחנה וכל תשעת ילדיה בריאים ושלמים. המשפחה שמה את פניה לעבר היידוננש, כאשר גורלו של אבי המשפחה לא היה ידוע. אודים מוצלים מאש החלו לחזור לעיר, מייחלים למצוא את יקיריהם. רובם גילו, לדאבונם, כי נותרו לבדם בעולם. בכל יום יצאו ניצולים לתחנת הרכבת, בתקווה שאולי מי מבני משפחתם ניצל בנס. בדרך כלל זו הייתה המתנת שווא. גם הרב צבי-אביגדור הלך בכל יום לתחנת הרכבת בציפייה לראות את משפחתו.
את היום ההוא לא ישכח בנו, הרב צבי פקטה, שחגג באותם ימים את בר-המצווה שלו, ומתגורר כיום בקריית צאנז שבנתניה.
אביגדור התהלך כדרכו בתחנה, כאשר הרכבת נעצרה. דלת הקרון נפתחה ומול עיניו הקרועות מתדהמה יצאו אשתו ואחריה תשעת ילדיהם, כולם בריאים ושלמים!
השמועה על משפחה שלמה שחזרה מהתופת הדהימה את כולם. כאשר הבחין הרב צבי-אביגדור באנשים המביטים בו בקנאה, נזכר בהבטחתו הפלאית של הצדיק, כי יבוא יום והכול יקנאו בו…
(אור לישרים)