"ועשית מצנפת שש" (שמות כ"ח, ל"ט)
"מצנפת מכפרת על גסי הרוח" (זבחים פח:)
מעשה מדהים אירע אצל הבבא סאלי זצוק"ל: יהודי אחד קבלן במקצועו היה מקורב מאוד אצל הרב, הוא לא היה צדיק מופלג ולא אברך ישיבה, אלא היה ירא שמים ומקיים כל אשר אומרים לו. היה עובד באמונה וביושר ותורם לצדקה מהונו ומאונו. בכל פעם שהיה נכנס אצל הבבא סאלי היה הרב מאיר לו פנים.
צהריים אחד נזדמן לו לבוא אל הרב, והנה כאשר ראהו הצדיק נזדעק וקם למולו והחל לצעוק עליו בקול רם ומחריד: "שקרן, רמאי, נוכל. אתה הולכת אותי שולל כל כך הרבה זמן!" וכו'. נראה כי זעמו של הרב לא היה שגרתי, ובני הבית כולם נזעקו לקול קריאותיו. אבל הבבא סאלי לא אבה להפסיק לצעוק וקצף עליו כהנה וכהנה במשך דקות ארוכות, ולא נתקררה דעתו עד אשר צעק בפניו: "תצא מהחדר שלי ואל תדרוך בו יותר!".
מרוב בהלה יצא מהחדר במנוסה. הוא בכה חרש בינו לבין עצמו ולא ידע את נפשו. מה קרה? שאל את עצמו. מה עשיתי בזמן האחרון? מה סיפרו לו עלי? ולא היה מי שיתן לו תשובה.
הוא הלך לביתו, הסתובב בפיזור נפש מחדר אחד למשנהו ולא מצא טעם לחייו. הוא החליט ללכת לאתר הבניה שלו במצפה רמון, אולי יראה אנשים וישכח מצערו. הוא שהה שם כמה שעות ולקראת ערב לקח את הפועלים במכוניתו לביתם כמנהגו.
העסק כולו לקח פחות משניה… המכונית שלפניו בלמה בפתאומיות באחד העיקולים של כביש מצפה רמון, וכיוון שהיה שקוע בצערו תגובתו הייתה איטית למדי. כשהבחין ובלם בפראות בחלקיק השניה האחרון, כבר היה מאוחר למדי. המכונית הועפה אל התהום הנוראה שמשמאל לכביש והתגלגלה שם כאבן קטנה.
משום מה לא הוצת מיכל הדלק. עד היום הוא אינו יודע כיצד. באותם רגעים הוא לא חשב על זה, הוא עיקם את הדלת וזחל בשארית כוחותיו, אז ראה את מכוניתו מרוסקת ואת שני פועליו הגויים מתים.
לפתע התפרץ בבכי: "ריבונו של עולם, בזכות מה אני חי?" הוא מישש את גופו ולא האמין. הוא בריא ושלם.
החושך כבר ירד ואיש לא ראה אותו. בכל כוחותיו התאמץ לטפס אל הכביש ועצר טרמפ למשטרת ירוחם. סוף כל סוף הוא צריך להודיע על התאונה ועל ההרוגים. באמצע הדרך שינה את תוכניתו והחליט לנסוע לנתיבות אל הבבא סאלי.
יהי מה, חשב לעצמו. יצעק עלי הצדיק, אין ברירה. אני מוכרח ללכת אליו. לפני דלת חדרו של הבבא סאלי נעצר שוב. הוא דמיין לעצמו מה מחכה לו ורוחו נשברה בקרבו. הוא אזר אומץ בקרבו, דפק ונכנס. והנה הבאבא סאלי קם למולו בפנים צוחקות כמימים ימימה, ואומר לו: "ברוך הבא, ברוך הבא. אני מחכה לך. בוא חביבי, תשב".
זרם דמעות פרץ מעיניו של האיש והמילים נעתקו מפיו. הוא הבין שאין טעם לספר לצדיק מה אירע ולכן כלא את התרגשותו והצליח לפלוט מילים אלו בלבד: "רבנו, תסביר לי מה היה היום".
"דע לך", אמר לו הבבא סאלי, "כי המעשר שאתה נותן מכספך ללומדי התורה מגן עליך כחומה בצורה, ולכן כמה פעמים שרצו המזיקים להזיקך לא יכלו. אבל בזמן האחרון התחלת להתגאות על מעשיך הטובים האלה, וצמחה לך קרן ברגל… [כמאמר חז"ל האי מאן דיהיר בעל מום הוי], וכשנכנסת היום בצהריים ראיתי את מלאך המוות קשור לך שם, והבנתי שאין כל דרך להציל את חייך רק אם אצליח להוריד את גאוותך מיד. לכן השפלתי אותך, וכאשר רוחך ירדה כל כך עזב אותך מלאך המוות ולקח את שני הערלים".
(אור דניאל)