באחד ממסעותיו של הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטעפסק זיע"א מעיר לעיר ומכפר לכפר התלוה אליו תלמידו הרב הקדוש בעל התניא זיע"א. הימים היו ימי קור ושלג על פני הארץ, ויהי בדרך נחלה הרב מתוקף הקור והצינה, ויבקש אז מהרה"ק מוויטעפסק להתעכב בעיר הקרובה עד שיירפא ממחלתו. הרה"ק סרב בתחילה, כי רצונו היה להמשיך בנסיעתם. והרב התחנן אליו עד שהסכים עמו, ונכנסו לאיזה אכסניה, שם המתינו עד שהתרפא.
בני העיר בשמעם כי הצדיק מוויטעפסק נמצא בינותם, החלו להתאסף אצלו להתברך מפיו ולהתבשם מתורתו. כל אחד וצרור דאגותיו עמו באו כדי להתייעץ עמו ושישפיע ברכתו ויוושע. בין הבאים היתה אשה אחת ששפכה לפניו את מר לבה ובכתה ללא הפוגות, שבעלה חלה אנושות ומפרפר בין החיים למוות, והוא תלמיד חכם וירא שמים, ועדיין צעיר לימים הוא. מהרי אליו, אמר לה הרה"ק והגידי לו בשמי, שיקבל על עצמו למסור נפשו בעת נפילת אפים כדברי האר"י הקדוש, ואז יתרפא, כי נגזר עליו למות על שהחסיר ענין נשגב זה. האשה עשתה כדבריו והחולה קם מחליו.
הרב בעל התניא שהיה נוכח בעת שהתרחש דבר זה פנה אל הרה"ק מוויטעפסק ואמר לו: עתה יראה כבוד מעלתו, שהעיכוב כאן היה לטובה, שעל ידו סיבב רפואה להחולה. ויען ויאמר לו: ידעתי גם ידעתי כי בעת שנהיה בעיר זו יקרנו כדבר הזאת, ודווקא משום כך רציתי להמנע מהכנס אל העיר, כי הענין לא לטובתך, כי על ידי כך תגיע ליראה תתאה, להזהר מחמת יראת העונש, אשר היא מדריגה נמוכה, כי היראה השלמה היא לעבוד מחמת יראת השי"ת ולא מיראת העונש ('תולדות הרה"ק בעל פרי הארץ וממשיכי דרכו', עמוד שפב, בשם ספר 'אור הגליל').
(ספיר ויהלום)