אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב, ב)
דבר תמוה הוא עד מאד, ענין הדגלים שהצטוו בני ישראל במדבר? וכי מה הוא הדגל? קרש וסמרטוט של בד בראשו? האם זה מה שיתן זהות לשבטי ישראל ולפי זה יקבע מקומם ושמם?
והתמיהה גדולה אף יותר כשרואים את דברי חז"ל הקדושים (תנחומא סי' י) שבשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושתיים אלף מלאכי השרת, והיו כולם עשויים דגלים דגלים, ואמרו ישראל לפני הקב"ה 'הלוואי ואנו עשויים דגלים כמותם'. וקיבל הקב"ה בקשתם וציוה עליהם לחנות לדגליהם. הנה כי כן ישראל התאוו להיות כמלאכי השרת בגלל מעלת הדגלים?? היתכן שבד הקשור למקל יהיה סיבת הרצון של ישראל להדמות למלאכים?
ביאור נפלא כתב המשגיח דישיבת חברון הגה"צ רבי לייב חסמן זצוק"ל, כי הדגלים מסמלים את הזהות והייחודיות שיש לכל אחד על זולתו, דגל הוא סמל של זהות מדינה על חברתה, ובזה היו מלאכי השרת נעלים ומורמים שעל אף קדושתם ומעלתם היו מכבדים אחד לחברו כמאמר הפסוק "כולם אהובים כולם גיבורים כולם קדושים וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה" כן על אף קדושתם ידע כל אחד מעלת זולתו עד כדי נטילת רשות אחד מזולתו לפני שמקדישים ליוצרם ומקבלים מלכותו.
את זה ראו ישראל במעמד הר סיני ולזה התאוו לדגלים של מלאכי השרת שמסמלים את הערכה של כל אחד במעלת חברו, ושרק על ידי זה יכולים להגיע להקדיש ליוצרם בנחת רוח.
אך מעלה נוספת מתגלה בענין הדגלים, שהרי כל מדינה בעולם מצטיינת בדגל הלאום שלה, ומהסיבה הפשוטה, שמדינה ללא דגל אין לה כלל קיום וחשיבות!, הדגל מסמל את עצם הקיום והחשיבות כישות בפני עצמה, זה בא ללמדנו ענין הדגלים, ההתחשבות בשני כאדם כמוני! עצם המחשבה של האדם שמסביבו קיימים עוד אנשים, ומכך חובת ההתחשבות בזולת היא בסיס הקיום של בני אדם כקבוצה וכחברה לחיות בשלום עלי אדמות. בזה רצו בני ישראל לזכות להיות כמלאכים החיים באהבה ואחוה על אף גדולתו ורוממותו של כל אחד בפני עצמו.
***
מעשה מחיי היום יום, סיפר הגה"צ זצוק"ל, המבטא מאד את הצורך של כל אחד מאיתנו, לא לאבד אף פעם גם ברגשי רוממות וקדושה, את המחשבה על הקיום של השני, על ההתחשבות בקיום של השני, שרק כך היחידים יכולים לחיות כחברה בונה ומעצימה.
באחד מבתי הכנסת בירושלים הגיע יום אחד אדם, נעמד במקומו כשמסביבו כמה אנשים רגועים שכמוהו קמו עכשיו משנתם, אלא שהוא החליט באותו יום שהוא 'מלאך' ומשכך ההכנות והתפילה היו בהתאם…. וכך אחרי הכנות הוא לקח את הטלית עצם את עיניו והרים את הטלית מעל ראשו ובסיבוב חד וחזק סיבב את הטלית מסביב פניו כנהוג, ורק שהוא מגודל כוונותיו השתדל לעשות עיטוף זה בכל הכח, וכך בעוד הוא עומד עטוף בטליתו, שני האנשים הרגועים שעמדו לידו יצאו בדרך לביתם עם עיניים נפוחות שאינם ניתנות לפתיחה עקב ההצלפה חסרת הרחמים שזכו מציציותיו של אותו 'צדיק'. וכך אחר שה'צדיק' נרגע מגודל מצוות עטיפת הטלית, התקדם הלאה לאמירת פסוקי דזמרה, וכך בכל ההתלהבות בקולות וברקים לא 'כמונה מעות' אלא כמונה פגזים הוא אמר את הפסוקי דזמרה כך שאף אחד בבית כנסת כבר לא יכל לכוון מאומה, וכך הוא הגיע ל'אז ישיר' ושם כידוע כתוב שיש לאומרו בשמחה גדולה כאילו הוא עבר את הים, והוא עשה זאת ממש כאילו יוצא ממצרים רק שהוא לא שם לב שהציבור כבר בשמע ישראל אילץ אותם לעבור יחד איתו את הים! וכשהוא התחיל לומר 'נשמת' שכידוע בספרים שיש ענין לאומרו ברוב עם, וכך כשהחזן כבר מנמיך את קולו ב'גאל ישראל', ה'צדיק' ההוא מחליט לזכות אותם במצווה העצומה והנדירה של אמירת 'נשמת' ברוב עם.
וכך ממשיך ר' שולם לתאר מפעולותיו של אותו צדיק, שהנה סוף סוף הגיע הוא לתפילת הלחש והלז חיפש לו פינה בה הוא יוכל לקיים בהידור את 'כל עצמותי תאמרנה' והמקום היחיד שהוא מצא זה במעבר קרוב לכניסה לבית כנסת שם לא צפוף ואין סטנדרים שמפריעים לתפילת ה'כל עצמותי תאמרנה' שלו, וכך הוא התעצם בתפילתו ללא משים שהציבור כבר גמר התפילה וא"א לעבור, עד יעבור 'זעם'!
אומר ר' שולם, יש לזכור תמיד גם כשאדם מגיע לדרגה גבוהה הוא צריך לזכור שאסור שזה יהיה על חשבון השני אסור לפעול עוולה על השני! לכל אחד יש את הדגל שלו את הזהות והקיום שלו! אדם תמיד חייב להרגיש את השני גם כשעוסק במצוות ובכל מצב חובה להרגיש את השני ולכבדו! ההנחה הפשוטה שיש קיום של אחרים לידי, היא הערובה לחיי אנוש תקינים וראויים.