בשבוע שעבר הבאנו כאן ב'הפותח' כמה עובדות שקיבלנו מאחד מתלמידי ישיבת פוניבז' שהעלה על הכתב את חוויותיו כתלמיד אצל מרן רבינו ראש הישיבה זצ"ל, וכעת אנו מביאים את חלקו השני של המאמר:
באחד השיעורים העמיד מרן זצוק"ל מחלוקת תוס' ור"ן, וביאר בהרחבה ובבהירות גדולה את שיטת הר"ן. משסיים, שאילתיהו אם כן מה הסברא בשיטת התוס'. הוא ענה לי בקצרה "זה החידוש", והיינו שזה גופא חידוש התוס' ודלא כיסוד הר"ן. אך אני, בעזות קלה של בחור צעיר לא הנחתי, והמשכתי להקשות "אבל לפי איך שהראש ישיבה הסביר את הר"ן, אין מקום לסברת התוס'!".
מרן הביט בי וחייך: "אז אתה סובר כמו הר"ן…" וכך העמיד אותי על מקומי בצורה מעוררת השתאות, וכיצד גם בגילו המופלג [הוא היה אז בן 99! ואני בן 16!] וגדלותו העצומה, לא איבד את חוש ההומור הדק שלו ואת נעימותו המופלגת.
בכל שיעור משהגיע הזמן לעמוד היה נכנס נכדו הרב מרדכי פלאי כאות שהגיע זמן המנחה. באחד הימים השיעור החל מעט מאוחר יותר עקב חולשתו של מרן, וכתוצאה מכך ומזה שהשיעור היה מרתק השעה עברה מהר מידי בלא ששמו לב לזמן החולף. משנכנס נכדו בשעה היעודה, השתומם מרן בפליאה, "הגיע הזמן??" משהשיב בחיוב התקשה מרן לקבל, מרוב חביבותו בתורה, ומשך מעט בשרוולו בכדי להביט בשעונו ולהיווכח בכך. משראה שאכן הגיע הזמן הפנה אלינו, התלמידים, את מבטו, והחווה בידו ובפניו ארשת פליאה והשתוממות, כאומר "אך מה אעשה לכם, והגיע הזמן…".
לאחר שסיים מרן בשיעורו את אחת הסוגיות, אמר לנו כי שמע שהציבור מעוניין להמשיך כעת לסוגיה הבאה, הנמצאת מספר דפים קדימה, ולכן בשיעור הבא יתחילו שם. ואז שתק וחשב לרגע, רצה ללמדנו אורחות חיים ותוכחת מוסר, ואמר, "גם אם בשיעור מדלגים, אבל צריך ללמוד ולגמור את כל המסכת. כל מסכת זה שלמוּת, וצריך ללמוד ולסיים את כל המסכת". והוסיף, "מי שקשה לו, אפשר גם ללמוד בלי תוס'. רק גמרא רש"י, אבל את כל המסכת. רש"י גם היה למדן…".
עוד הוסיף בדרך צחות: "תוס' שואלים הרבה שאלות על רש"י, אבל יש תירוצים. יש כל מיני תירוצים להסביר את רש"י. רש"י גם היה למדן…"
באחד הימים בסוף השיעור הוסיף מרן דברי הדרכה וחיזוק בדרך הלימוד. על כך שיש סדר א' ארוך, וצריך להכין לשיעור. וצריך גם להתקדם, להמשיך הלאה בגמרא ולא להתעכב מידי הרבה מאחור. ואז חייך חיוב רחב ופנה אלינו, "לא צריך להתבייש… להמשיך הלאה, להתקדם בגמרא, ולא צריך להתבייש…" כי הוא ידע והבין היטב את ה'הלוך ילך' בהיכלי הישיבות, גם בגילו המופלג…
ודיבר גם על כך שכל חזרה מוסיפה בהירות והבנה, וסיפר: "בעבר הייתי יושב בהיכל בסדר ב', עונה לשאלות של בחורים. ופעם הגיעו בחורים שהם לא הבינו את הפשט בר"ן, ולמדתי איתם את הר"ן וגם אני לא הבנתי. אז אמרתי להם שיחזרו מחר. ולמחרת הם הגיעו, ועדיין לא הבנו את הפשט. ואמרתי להם שיחזרו שוב למחרת, ובאמת ביום השלישי הבנו את הפשט בר"ן. כי כל חזרה מוסיפה בהירות. כל חזרה מוסיפה הבנה". ואנחנו, צעירי הצאן, השתוממנו מהפשטות והענווה, שגדול הדור, מרן ראש הישיבה, מספר כך על עצמו. בשיא הטבעיות והפשטות, בלי לחוש שום פחיתות כבוד וכדו'. מבהיל!
ואגב, התפללתי פעם תפילת ערבית בבית מרן זצוק"ל, והבטתי בו בשעת תפילתו. שני דברים משכו את תשומת לבי. אחד, מרן זצוק"ל שם אצבעו בסידור כל הזמן, והעביר אותה על המילים לפי קצב קריאתו. הדבר השני הוא, כי בקריאת שמע מרן זצוק"ל קרא במהירות רגילה, בלי לחזור על אף מילה פעמיים. ראיתי זאת ע"י אצבעו שזזה בסידור. הכל ברור ורגיל, ובלי שום 'נערווין'…