הרב ש' ק' שליט"א הוא מטובי המרצים באשדוד. שמו הולך לפניו והוא מוזמן רבות לכנסים ואירועים וכדומה. אולם הוא אף פעם לא שוכח כיצד הכל התחיל, ואת היום הגורלי שהפך אותו ממרצה מתחיל שרודף אחר כל במה אפשרית, למרצה פופולארי ומבוקש שאליו צריכים להתחנן ולא להיפך.
היה זה יום אחד, כאשר הזדמנות פז נקלעה לפתחו. מארגון גדול לקירוב רחוקים פנו אליו וביקשו ממנו למסור הרצאה בראשון לציון, בכנס שיתקיים ברחוב שפירא. הוא ידע שאם ההרצאה תצליח ותמצא חן בעיניהם, הוא יוזמן לעוד הרצאות אצלם, ומכאן השמים הם הגבול.
אולי מרוב התרגשות, נשמטה מתודעתו העובדה שבראשון לציון ישנם שני רחובות בשם שפירא, האחד רחוב צבי שפירא והשני רחוב חיים משה שפירא, וכך ביום המיועד כשיצא למקום ההרצאה, הובילוהו פעמיו משום-מה לרחוב חיים משה שפירא, מבלי שיחשוד שמא הכנס מתקיים במקום אחר בכלל.
קרוב לשעה 20:00, השעה בה אמורה ההרצאה להתחיל, כאשר כבר היה קרוב מאוד לרחוב ההוא, התקשרו אליו המארגנים ושאלוהו היכן הוא נמצא ומדוע עדיין לא הגיע. "אני כבר ממש קרוב", השיב להם. "עוד דקה אני ברחוב חיים משה שפירא".
"חיים משה שפירא?? – ההרצאה היא ברחוב צבי שפירא! איך הגעת לטעות הזאת" – כעסו עליו. "האם לא כתבת בג'י.פי.אס. את הכתובת המלאה שאמרנו לך?"
הוא נאלץ להודות שאין ברשותו מכשיר כזה. הוא משתמש במשהו ישן יותר, מכשיר שיש בו מפה שבה מסמנים ידנית את המסלול המבוקש. התגובה מעבר לקו היתה נזעמת ומזלזלת כאחת. "מי נוסע היום בלי ג׳י.פי.אס? איך אתה רוצה להגיע ככה בזמן להרצאות?!" וכו' וכו'.
הוא חש מאוד שלא בנוח מול הכעס והזלזול שהופגנו כלפיו. "תשמעו", אמר להם, "אני מוכן לוותר על ההרצאה. קשה לי לבוא ולדבר בצורה שכזו. אם יש לכם מרצה אחר – בבקשה, אני חוזר הביתה ותזמינו אותו".
התגובה היתה חריפה ובוטה עוד יותר: "נראה לך שאם היה לנו מרצה אחר היינו מזמינים אותך?!"…
הוא נאלץ לבלוע את עלבונו. כשהגיע סוף סוף למקום חיכתה לו 'מהלומה' נוספת. "תשמע", אמרו לו, "זו הרצאה שמיועדת לאקדמאים, אנשים רציניים מאוד. אל תדבר איתם לא על מיסטיקה, ולא על כל מיני דברים אחרים – רק על חינוך".
הוא הופתע. "איך אפשר להנחית עלי עכשיו הודעה כזו, שתי דקות לפני תחילת ההרצאה? אני מרצה על נושאים אחרים שבהם יש לי כבר חומר ומשנה סדורה. ובכלל, אני ממש לא מתמצא בחינוך. הילד הגדול שלי הוא רק בן שלוש".
"אין מה לעשות", השיבו לו, "אתה חייב למסור על חינוך, ויהי מה!"
הוא הבין שאין עם מי לדבר. רק בורא עולם יכול לעזור לו. האמת שאת זה הוא תמיד ידע – ש'גם' הקב"ה עוזר לו… הוא מכין הרצאה, ובסייעתא דשמיא יוצא משהו טוב ומוצלח. אבל עכשיו זה משהו אחר. הוא בכלל לא הכין כלום. זו היתה הפעם הראשונה שלא היתה לו כל דרך איך 'לעזור' כביכול להקב"ה לעזור לו… לראשונה הוא עמד להתחנן לה' שישים בפיו הרצאה שלמה, מוכנה, מתחילה ועד סוף.
בדרך כלל לפני כל שיעור או הרצאה הוא מנדב סכום לצדקה ונושא תפילה להקב"ה שישים בפיו את המילים הנכונות. הפעם הוא נתן סכום כפול, והפיל תחינה מעומק הלב ממש. 'אנא ה', שים לי בפה את המילים הנכונות. אני לא יכול לבד, אין לי שום-דבר על מה לדבר. אין מישהו אחר שיכול לעזור לי, רק אתה ריבונו של עולם'.
הוא סיים את תפילתו ובלב כבד נכנס לאולם ההרצאות. הוא החל לדבר, וראה זה פלא, מרגע לרגע הרגיש כיצד מוחו ופיו מתחילים לשפוע כמעיין המתגבר; הרעיונות והמשלים קולחים וזורמים, משתלבים ומתבהרים; הוא חש ממש כיצד ה' שם בפיו את המילים הקולעות והמתאימות.
והתוצאה? – הרצאה מוצלחת מאין כמוה שגררה תגובות ומחמאות נלהבות. כן, גם מפיהם של המארגנים העויינים והמזלזלים, ששינו לחלוטין את הנימה שלהם לאחר ההרצאה.
זו היתה 'ההרצאה' בה"א הידיעה, שהקפיצה אותו ממרצה סטנדרטי למרצה מיוחד ומבוקש. וזו היתה ההרצאה שבה למד המרצה בעצמו יסוד חשוב באמונה שליווה אותו מכאן ואילך בכל צעד ושעל.
(הרב פנחס זרביב שליט"א, 'למעשה')