הגה"צ רבי גדליה איזמן זצ"ל משגיח ישיבת 'קול תורה' היה בעל לשון קולעת ושנונה מאין כמותה. היא באה לידי ביטוי בתוכחותיו ובגערותיו, ששובצו בהן תכופות הברקות לשוניות שהיו לשם דבר. לעיתים הוא היה מייסר תלמיד בשבט פיו במשפט אחד ותמציתי, או בעקיצה מחוכמת וחדה. הוא היה משחיז אותם כחץ שנון, מבקע בהם את ליבו המנוכר והאטום של התלמיד, וכך מהדהד עמוק בקרבו את המֶסֶר הרצוי לו. משפטים אלו, מטרתם היתה לטלטל את השומע ולעוררו לחשבון נפש – מה שלא היו עושות באותן נסיבות תוכחות ארוכות והטפות ממושכות. במרוצת השנים הפכו רבות מהשנינויות הללו לאמרות-כנף ולמטבעות-לשון אשר ליוו את בוגרי הישיבה לדורותיה.
"הוא לא נשא פנים ולא הקהה בפני איש את חדות אמריו ומשפטיו", שח בחינניות אחד מותיקי התלמידים הרה"ג רבי אורי וינברג זצ"ל, "אולם כמעט לא קרה שהשומע יכעס ויצא מכליו למשמע דבריו. תכופות הוא אמר אותם באופן שהרגשנו יותר את החביבות שבעקיצה מאשר את העוקץ עצמו. כל זה נבע מהיכולת והידיעה העמוקה שלו להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. הוא ידע בדיוק מתי להשתמש במקל חובלים ומתי בדרכי נועם, והוא שלט בזה לגמרי. עד היום אני יכול לחזור מילה במילה על תוכחות שהוא הוכיח אותי לפני שישים שנה ויותר, כי אהבנו את גערותיו השנונות. לעתים אף שיווענו לשמוע צעקה ממנו"…
דוגמאות רבות של תוכחות הטומנות בחובן שנינות וחריפות וקסם מיוחד במינו הועלו ונשמעו מפי התלמידים. במידה רבה הם שיקפו את סגנון כל תוכחותיו. כאשר, למשל, בחור הצטחק או התלוצץ בעיצומה של השיחה, רבי גדליה ראה בזה בעיקר טיפשות וקטנוניות, ועל כך הוא היה מוכיח אותו בחריפות: "מהי קטנות הדעת הזאת? הלוא אנחנו אומרים כעת דברים רציניים… כזו קטנות! אתה ממש לָבוּד לאדמה"…
אחת התוכחות שחרוטה היתה עמוק בזכרונם של תלמידים רבים, היתה זו שהשמיע כאשר ראה או שמע על בחורים הרצים לחדר-האוכל או נדחפים בחוסר נימוס, כדי לחטוף עוגות וכדומה. הוא זעק וגער בהם בחריפות: "אתם חושבים שאתם אוכלים את העוגות, העוגות אוכלות אתכם"…
גערה דומה נשמעה מפיו כאשר הטבחית של הישיבה התלוננה פעם בפני ההנהלה על בחורים שהחזירו למטבח את ארוחת הערב, כאות מחאה על כך שהיא לא ערבה לחיכם. רבי גדליה ראה זאת בחומרה הן בשל הפגיעה האישית בטבחית, והן בשל ההתבהמות ואיבוד צורת האדם בהתמכרותם והיסחפותם אחרי אוכל. הוא הוכיחם על כך בחריפות: "לא אתם אוכלים את תפוחי-האדמה, את הצ'יפס, אלא הצ'יפס אוכל אתכם"…
היה בישיבה בחור עז פנים ומרדן, שבשלב מסויים בעט בכל ועזב בקול רעש גדול. לאחר תקופה הוא הגיע לישיבה כדי לפגוש בחבריו. הוא עמד במרכז החצר כשקבוצת בחורים מכתרת אותו, ושוחח עמם על דא ועל הא. בדיוק באותה שעה הגיע רבי גדליה לישיבה וחלף על פניהם. אותו בחור פרא צעק לעברו 'שלום עליכם' בקלות ראש. רבי גדליה החליט במכוון להתעלם ממנו, אף שתמיד הקפיד הקפדה יתירה להקדים שלום לכל אדם וכל שכן להשיב שלום. זאת כנראה משום שהבחין בנימה של זלזול בקולו של הבחור. הלה נפגע מההתעלמות וצעק לעברו בעזות פנים: "אמנם איני בסדר, אבל בגלל זה אפילו 'שלום' לא מגיע לי?"… רבי גדליה ראה לנכון להוכיחו על פניו ולהעמידו במקומו, ובד בבד גם להרחיק את הבחורים מחברתו המחדירה ארס ועזות וזלזול ברבני הישיבה, והשיב לו בהברקה שנונה ועמוקה: "עליך לדעת כי אתה לא סתם ריק, אלא מלא בריקנות!". ביטוי שנון זה שימש בישיבה בזמנו כ'מושג'
(מתוך הספר רבי גדליה')