מאת: יהושע לייבזון
זה קרה לפני כמה שנים. ותשאלו מה נזכרתי עכשיו. אז ככה, העורך היקר של 'לקראת שבת' הזכיר לי שבתוכנית הלימוד והמבחנים של דרשו במשנה ברורה ה'דף היומי בהלכה' לומדים עכשיו בהלכות קריאת התורה. והסיפור שלנו קשור ישירות בדיוק לנושא הזה.
הסיפור שלנו מתחיל ביום שני רגיל של יום חול. מוציאים ספר תורה ומתכננים את העליות.
הנער שבאותו יום מלאו לו 13, נראה היה כמי שהכין את עצמו לקראת היום הגדול.
ואז הגענו ל'שלישי' הגבאי הקריא בקול חגיגי… יעמוד חתן הבר מצוה…
בפנים סמוקות וברגליים כושלות הוא התייצב על יד הבימה. אביו לצדו, מחזיק את הטלית שלא תיפול מעל כתפי העלם הצעיר, שזו לו הפעם הראשונה בה הוא עולה לתורה.
"ברכו את ה' המבורך", נרעד קולו, וכולם עונים אחריו בהתלהבות
מיודעינו מתרגש מאוד, קולו רועד קימעא והוא מתחיל לומר את הברכות ששינן היטב כדי שלא לטעות חלילה. הקהל דומם, מאזין ומתרגש יחד עם עלם החמודות הזה, שמתוך ההתרגשות הגדולה התבלבל ופצח בברכת 'אשר נתן לנו תורת אמת' במקום 'אשר בחר בנו מכל העמים'… עשרות זוגות עיניים ננעצו בו, בילד הנרגש. 50 המתפללים, (שיחד עברו עליהם כבר כ- 1500 שנות חיים וניסיון רב בעליות לתורה) זעקו כאיש אחד ובלב אחד: "אשר בחר.. אשר בחר.." מנסים לעזור לו לברך את הברכה הנכונה.
אל דאגה, הנער תיקן את עצמו מיד (ומרוב פחד, נתקע והתבלבל עוד 5 פעמים כמעט בכל מילה בברכות)
אז מה מרגיש נער זה?
בעוד עשרים שנה, כשהנער הזה ייזכר בבר המצווה שלו, הוא לא יזכור את האוכל שהיה על השולחנות, גם לא מי ומי היו האורחים, אולי הוא יצליח לשחזר בזיכרונו חלק מהמתנות שקיבל באותו יום, אבל דבר אחד הוא בטוח לא ישכח: את הרגע הנוראי הזה, שבו הוא עמד על יד הבימה, וטעה בברכות. הוא לעולם לא ישכח את היום הגדול, לעולם לא ישכח את הגערה והתיקונים, והוא בסך הכל נער ביום חגיגי. התגובה הזאת של הקהל לא תמוש מזיכרונו לעולמים, והיא לבטח תישאר כצלקת אדומה ומכוערת בנפשו הרכה.
בלי לשים לב, בלי לחשוב על מעשיהם, גרמו לו המתפללים לטראומה שתלווה אותו עוד שנים רבות.
אבל בוא נחשוב ביחד
למה בכלל הרגישו כולם צורך לתקן אותו?
הרי אבא של הנער עומד לצדו ומסייע לו,
הבעל קורא נמצא שם,
הגבאי גם הוא עומד על המשמר ודואג שלא יתרחשו טעויות.
אז למה 50 מתפללים חייבים פתאום עכשיו באינסטינקט 'לעזור', וכך מתנפלים עליו כולם, למרות שברור הדבר שגם אם הם יישארו דוממים, הטעות תתוקן בלי עזרתם הנדיבה.
לאחר התפילה שוחחתי עם הגבאי על העניין, והוא אמר לי דבר מדהים: בתור גבאי של בית מדרש, אני יודע שכ-30% מהמתפללים אין לי מה לנסות לשלוח אותם לעמוד, כי אין סיכוי שהם ייגשו בתור ש"ץ.
"לאחר בירור עדין שעשיתי פה ושם אצל קבוצה זו, הגעתי למסקנה שרובם ככולם, הם כאלו שחוו הערות פוגעות או ביקורות לאחר שהם שימשו כש"ץ בתור בחורים, ולכן הם החליטו לעזוב את ה'מקצוע' לטובת אחרים.
יש לציין שבדר"כ המעוררים מתכוונים לטובה, אבל הם לא חושבים על מה שיגרום המשפט הקצר שהם מטיחים בש"ץ הצעיר, ולפעמים גם במבוגר.
המסקנה שלנו מהסיפור הזה היא שננסה להרגיל את עצמנו שלא להעיר הערות באופן ספונטני, שלא לתקן אחרים בלי שחשבנו על כך קודם לכן. רק אחרי שבדקנו, חככנו בדעתנו ומצאנו את הדרך הטובה ביותר להעיר מבלי לפגוע בזולת, רק אז נעיר ונתקן את הטעון תיקון, במאור פנים, בחביבות ובעיקר עם הרבה הרבה רגישות.
לתגובות [email protected]