מעשה שהיה בארה"ב השנה, באלמנה ישישה שמכורח המצב היה עליה לערוך את ה'סדר' לבד.
אחד השכנים התקשר והציע שיפתח את דלת דירתו. שולחנו יעמוד שם וכך תוכל לשמוע את הכל ולהצטרף אליהם ממקומה.
וכך היה. אף היא פתחה את דלתה והיתה מסוגלת לשמוע כל מלה. ה'סדר' התנהל כולו לשביעות רצונה, לפי המצב.
בחול המועד התקשר אליה בנה ושאל אותה: "אמא: איך עברו ימי החג הראשונים?"
"נפלא", אמרה האם. "הרגשתי כמו בבית. מעניין שהשכן נוהג ממש כמו אביך… אותו הנוסח והנעימה, אותן המנגינות שהחזירו זכרונות ערבים. זה נתן לי הרגשה נפלאה…"
"אמא"! אמר הבן בהתרגשות. "עכשיו תתברר התעלומה! שכן זה פנה אלי לפני כשבוע, וביקש ממני שאקליט לו את כל ניגוני בית אבא בליל הסדר, וכמו כן שאפרט לו איך נהג אבא בכלל, בשעת עריכת הסדר"…
מדהים עד היכן הדברים מגיעים!
שבוע לפני הפסח היה זה. שבוע של קורונה, מחדרים אימה, מתח של הכנות, הילדים בבית. והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו איותה ויעש. יהודי זה עוסק בשלו – הוא חוזר על הנוסח, הוא משנן את המנהגים המיוחדים, הוא מפזם את מנגינותיו של בית השכן. ו
הוא רוצה להרנין לב אלמנה, שתרגיש כמו בבית כשנים קדמוניות. רוצה להכניס שמחת יום טוב בנפש בודדה, לאחוז בדרכי הבורא יתברך שמו, הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם…
"והיא שעמדה לאבותינו ולנו"… הנהגת מופלאה של איש ישראל בעת אשר כזאת – היא שעמדה והיא שתעמוד לנו לגאולתינו ופדות נפשנו…
(הרב ישראל קנר)