הגאון רבי אפרים בורדיאנסקי זצ"ל, אחד מגדולי ראשי הישיבות ומרביצי התורה בדור האחרון, נועד פעם בפונדק אחד עם מורי ורבי, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', והתפתחה לה שיחת רעים ביניהם, ידידותית ולבבית.
בין הדברים הזכיר רבי שמואל באוזני רבי אפרים שאלה עצומה: כיצד יתכן שמשה רבינו כתב את התורה מפי הגבורה, ובכללה את הפסוק: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", ונותר ענו כפי שהיה קודם לכן? הרי כבר מכיר במעלתו שהוא ענו מכל אדם?
אם כן, כתיבת פסוק זה המעיד על גודל ענוותנותו, וכמו כן פסוקים נוספים המעידים בשבחו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים", מהווים לכאורה את הסתירה הגדולה ביותר לענוה?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה. כדרכו בקודש הסביר רבי שמואל את הדברים בהגדרה למדנית וקולעת, שמהווה פתח והבנה למהות מידת הענוה: "ענוה אין פירושה שהאדם אינו מכיר במעלתו, ענוה פירושה שאדם אינו מתפעל ממעלתו!".
אין חסרון בכך שאדם מכיר את מעלותיו וסגולותיו. אדרבה, מוכרח האדם לדעת את יכולותיו, כי ככל שיכיר יותר בערכו, כך גם יתבע מעצמו יותר. לעומת זאת מי שמתפעל מעצמו וממעלותיו, אזי טוב לו עם עצמו. תחושת סיפוק ממלאת את חלל ליבו, ואינו חש דחיפה להתקדם הלאה, להוסיף חיל בעבודת השם, לשפר את דרכיו ולתקן את מעשיו. ההתפעלות הזאת נובעת מגאוה פנימית ששוכנת בו ונותנת לו תחושת שלימות!
ככל שהאדם אוחז במדרגה גבוהה יותר, בעיני רוחו הוא רואה עד כמה באמת הוא רחוק מן השלימות, ועד כמה הדרך רחוקה מבחינתו כדי להשלים את חובתו, ולכן הוא באמת לא מוצא במה להתגאות.
שמעתי מדודי הגאון הישיש רבי אליקים שלזינגר
כדורות הראשונים כן דורות האחרונים. בגלל אותה סיבה אשר בעטיה נותר משה רבינו עניו למרות הכרת מעלותיו וסגולותיו, כך גם על גדולי עולם בדורות האחרונים שמענו ביטויים דומים, כאשר הם חשו שפלים בעצמם וביטלו את כל יישותם דוקא בגלל הכרת מעלתם.
שמעתי מדודי הגאון הישיש רבי אליקים שלזינגר שליט"א, ראש ישיבת 'הָרָמָה' בלונדון, כי בצעירותו עת זכה להיות מבאי ביתו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, בהזדמנות מסויימת העיז פניו ושאל את ה'חזון איש' בפה מלא: "רֶבֶּע! המכירים אתם את מעלתכם?".
השיבו ה'חזון איש' ברורות: "ודאי שאני יודע!…"
הוסיף רבי אליקים ושאל: "נו, אם כן, ילמדנו רבנו! כיצד מסוגלים אתם להיות ברום המעלה, ועדיין להעניק לכולם תחושה של שווה בין שווים?"
השיבו ה'חזון איש': "מיניה וביה, דוקא בגלל שאני מכיר את הכלים הטובים שנתן לי השם יתברך, אני יודע עד כמה יכולתי להגיע גבוה. אני מחשב כל העת עם עצמי: אילו אדם אחר היה זוכה בכישורים שלי בודאי היה מגיע להרבה מעבר למה שהגעתי, ואם כן איזו סיבה יש לי להחזיק מעצמי או להתפאר במה שהשגתי?! אדרבה זו תהיה תביעה עלי, מדוע הגעתי רק עד כאן ולא מעבר לזה…".
בתשובתו גילה ה'חזון איש' טפח מרחשי ליבו, כיצד ממוסס הוא את יכולת הגאוה לשכון בתוכו, והן הן הדברים שהסביר בשיחו רבי שמואל רוזובסקי לרבי אפרים בורדיאנסקי – כיצד היה יכול משה רבינו לשמוע את שבחו ומעלתו מפי הגבורה ולהישאר עניו מכל אדם.
ושם פגש לראשונה אברך צעיר, צנום ונמוך קומה
על ענוותנותו הגדולה של ה'חזון איש', סיפר הגאון רבי יוסף אליהו הֶנְקִין זצ"ל, יושב ראש אגודת 'עזרת תורה' בארצות הברית:
בשנת תרע"ד כאשר הגיע הרב הנקין לשמש כר"מ בישיבה הגדולה בעיר סטויפזי, נכנס להקביל את פני המרא דאתרא של העיר, הגאון רבי יואל סורוצקין זצ"ל, ושם פגש לראשונה אברך צעיר, צנום ונמוך קומה, שפוסע בבית הרב בפשטות ואצילות, מבלי לעטות על גופו איצטלא דרבנן.
כששאלו מיהו ומה מעשיו? השיב אותו אברך בהצטנעות: "בנו של הרב מקוסובה אנכי, ומתפרנס מעמל כַפַּי כחנווני".
"אתה קובע עיתים לתורה?" – הוסיף הרב הנקין לשאול, והלה השיב: "כן, אני משתדל בשעות הפנאי".
הרב הנקין היה בטוח מנוסח תשובתו, כי בטח יש לו איזה סכסוך ממוני עם מישהו, או דין תורה כלשהו, ובשל כך התייצב כעת בבית הרב, כדי שיפשר בינו לבין איש ריבו. אולם אחר כך נודע לו כי אברך מופלג זה חיבר חיבור גאוני בשם 'חזון איש' שהרעיש את גאוני הזמן, ואינו רוצה להתפרנס מן הציבור וליהנות מכתרה וכבודה של תורה. גם נודע לו כי מטרת בואו לבית הרב הינה בשל הזמנת הרב עצמו, שביקשו לבוא למלא את מקומו ברבנות בימים הקרובים, בהם ישהה בעיירת מרפא לצורך בריאותו.
אגב, הרב הנקין מציין, כי באותה תקופה ששהה עם ה'חזון איש' באותה עיר, שוחח עמו רבות בדברי תורה, חכמה והלכה למעשה. גם עסק עמו בסוגיות מורכבות כמו: עירובין, מקוואות ועוד, ובכל נושא השתומם מבהירות ידיעותיו, ומשליטתו בכל נושא וענין בלי מצרים ממש, בצורה נהירה.
עוד ציין, כי כבר אז ניכרה ב'חזון איש' התכונה שאפיינה אותו עד אחרית ימיו, והיא החתירה לחקר האמת עד הנקודה הפנימית ביותר. כך גם היה ניכר כי בכל תפילת שמונה עשרה הוא מוזיל דמעות לרוב. הרב הנקין הבחין בזה למרות שהיה רגיל להתפלל בצניעות וניסה להסתיר את אופן תפילתו מתוך השתפכות הנפש.
אך בעיקר התפעל הרב הנקין מענוותנותו המופלגת; מבחינתו תג הזיהוי שלו היה: "בנו של הרב מקוסובה המתפרנס מעמל כפיו כחנווני". לא היה זה מהשפה ולבחוץ, אלא כך חש באמת. בבחינת "ונפשי לעפר לכל תהיה".
סיפר הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל
סיפר הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, כי בצעירותו שוחח פעם עם רבו המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', כיצד לעבוד על מידת הענוה?
רבי אליהו השיבו בנימת תוכחה: "כמה מסכתות אתה כבר יודע בעל פה?", "כמה ברכות בשמונה עשרה אתה מצליח לכוון כראוי?". רבי משה אהרן התקשה לענות, אז אמר לו רבי אליהו: "נו, אז במה אתה חש מעצמך? במה יש לך להתגאות?".
רבי אליהו המשיך לומר לו אמרה נפלאה:
חז"ל אומרים (פסחים קיג, ב) כי ארבעה אנשים אין הדעת סובלתן, והראשון שבהם הוא דל גאה. לכאורה יש להבין, מדוע עשיר גאה הדעת סובלת, ואילו דל גאה אין הדעת סובלת? הרי אם מה שאין הדעת סובלתו הוא מחמת הגאוה, לא אמור להיות הבדל בין דל לעשיר. שניהם כאשר הם מתגאים אי אפשר לסובלם?
אלא הפשט הוא, אמר רבי אליהו, עשיר אם הוא מתגאה עדיין יש בכך עוד מעט היגיון, כי הוא מתגאה בעושרו ובהישגיו. אולם דל גאה, שאין לו באמת במה להתגאות ומתגאה, זה הכי גרוע. הדעת לא יכולה לסבול זאת, זה מרגיז ומרתיח.
"יהודי צריך תמיד לחוש דל", סיים רבי אליהו, "הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית; מבחינה רוחנית צריך האדם תמיד לחוש כי הדרך לשלימות היא ממנו והלאה. כמה שהשיג ועשה עדיין לא יצא ידי חובתו. כך גם מבחינה גשמית, כל אשר יש לו וכל אשר השיג עליו להרגיש כי הוא מתנת שמים שניתנה לו בחסד וברחמים, וברגע אחד יכול להילקח ממנו, וממילא אין לו במה להתגאות.
"כשאדם מתבונן בכך ומגיע לידי תחושת דל", הפטיר רבי אליהו, "הוא ממילא בא לידי שפלות וענוה".
ואכן, פעם נשאל הגאון רבי אברהם יהודה פרבשטיין זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כיצד יכול אדם לחנך את עצמו לענווה, השיב: "אני עצמי שאלתי את מרן ה'חזון איש' זצ"ל שאלה זו, והוא השיב לי – כי לא שייך לעבוד על זה אלא על ידי ריבוי תורה ויראת שמים".
והן הן הדברים. על ידי שמרבה האדם ללמוד תורה ולרכוש יראת שמים, הוא נפרד מן החומריות, וממילא זוכה להידבק בנשמתו ובחלק אלוה ממעל שבו, וכך זוכה למידת הענוה.
ובאמת רואים בחוש אצל גדולי ישראל, שכל כך רחוקים מהעולם החומרי, וכל יישותם רוחנית וקרבת אלוקים, המידות הטובות טבועות בנפשם, ובעיקר מידת הענוה בולטת אצלם ללא גבול. בעוד כל העולם כולו מקצה לקצה חל וחרד מפניהם, הם נוהגים בפשטות עצומה, שוי נפש כמו אנשי העם, ולא רואים כל סיבה להתפעל מעצמם, או שמא הם מיוחדים יותר מסביבתם.
בעקבות מעשה מפעים שהיה עמו
מי מאתנו לא שמע על איש האלוקים הגאון הצדיק הקדוש רבי נחומקה מהורדנא זצ"ל, רבו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל.
הסופר רבי אברהם דוד מילר זצ"ל, אשר שרטט קוים לדמותו של רבי נחום כותב: "המתבונן על יפעת מראהו וקלסתר פניו מיד הכיר בו כי הוא הוא האיש המקדש בקדושתו של מקום. יראת השם מרחפת על פניו כל היום, וכבוד השכינה הקדושה עליו שורה. מוראו וחיתתו היו על כל העם, עד כי חרדו לגשת אליו".
אולם בידינו לא נותר לאחר פטירתו של רבי נחום תמונה מקלסתר פניו הקדושות, מלבד ציור אחד ידוע, שגם אותו יש לנו רק בעקבות מעשה מפעים שהיה עמו, סיפור שמגלם את אופיו הפשטני וענוותנותו העצומה.
באותם ימים הדרך להנציח את זיו פניהם של גדולי ישראל, היתה על ידי ציור. אמני הציור היו באים אל ביתם או אל בית מדרשם, מביטים בהם, תופסים אותם בזוית מסויימת, ומנציחים במכחולם את הצורה שנתפסה בעיניהם. בזכות זה נותר לנו ציור קלסתר פנים מזיו פניהם של גדולי הדורות שלפנינו.
רבי נחום מטעם הכמוס עימו, מעולם לא הסכים שיציירו את פניו, ותמיד כשבאו לציירו היה בורח מהמקום, או מודיע לצייר כי אין לו רשות לעשות זאת. אולם מקרה אחד בודד גרם לרבי נחום להסכים שיציירו את זיו פניו.
וכך היתה השתלשלשות הדברים:
בדורו של רבי נחום היה יהודי אשר ניחון משמים באומנות הציור. צייר נפלא היה, ציוריו היו מלאי חיות, מדוייקים להפליא, עד כי המביטים בציורים היו מתקשים לזהות לפעמים אם ציור לפניהם או שמא בכלל מציאות קיימת. אך למרות כשרונותיו הברוכים, לא שפר עליו מזלו, ופרנסתו היתה דלה מאוד, ובקושי הצליח לכלכל את בני ביתו.
ראש מורי ההוראה בעיר הורדנא, היה הגאון רבי יהודה ליב לוינזון זצ"ל, אשר כל מורי ההוראה בעיר וסביבותיה קנו ממנו את דרכי ההוראה. ביום מן הימים פנה אליו אותו צייר והשיח בפניו את מר לבו, כי משמים זיכוהו במשפחה גדולה כן ירבו, עוללים רכים שנפשם תלויה בו, ופרנסה אין. לכן בקשתו איפוא, אם יואיל כבוד הרב בטובו לעלות אל ביתו של הצדיק רבי נחומקה, ויחלה פניו אם יאות להסכים אך הפעם הזאת שיציירו את קלסתר פניו.
"בטוח אני", הפטיר הצייר, "כי אילו אצליח לצייר את הצדיק, אוכל למכור ציור זה לרבים שיחפצו להאיר את ביתם בזיו דיוקנו, וכך אוכל להתפרנס ברווח".
בתחילה ניסה רבי יהודה ליב להתחמק, ביודעו עד כמה בנפשו של רבי נחום שלא יציירו אותו, אך הגיע שלב שלא יכול היה לעמוד יותר מול תחנוניו של הצייר, ושלח שליח לקרוא לרבי נחום לביתו. בעוד הצייר נותר במקום לבחון אם וכיצד יצאו תוכניותיו לידי פועל.
כשהגיע רבי נחום לביתו של רבי יהודה ליב, תינה בפניו את מצבו המר של אותו צייר יהודי; ילדיו רעבים ללחם וזעקתם גדולה עד לב השמים, וכולו תקוה כי אילו רק יסכים שיצייר את קלסתר פניו, יוכל למכור את תמונתו למאות ואלפים ולהתפרנס מזה בדרך כבוד.
רבי נחום היסס בתחילה, אך כשהבין שפרנסתו של יהודי תלויה כאן על כף המאזנים כל שאר השיקולים התבטלו.
הצייר שנותר כאמור בבית הרב, והיה עד לשיחת גדולי הורדנא, כששמע את הסכמתו של רבי נחום לציירו, מיד נפנה למלאכתו, ובעוד היו הם בעיצומה של השיחה, הוציא את מכחולו וצייר בזריזות עצומה את קלסתר פניו בדיוק רב.
לא ניתן היה לתאר את שמחתו של הצייר. בעיני רוחו הוא כבר ראה איך הציור אוזל מהמדפים תמורת כסף רב, ומעתה לא יצטרכו הוא ובני ביתו להצטמצם בפרנסה דחוקה, הוא יהיה הבעלים הבלעדי של הציור ופרנסתו תרווח לו.
כשראה רבי נחום את אושרו של הצייר, לא עצר בעצמו וניסה להנמיך מעט את רף ציפיותיו. הוא אמר לו בהשתוממות: "חבל שאתה מטריח את גדולי הרבנים להפציר בי, וחבל שאתה עצמך טורח ויגע כדי לצייר את פרצופי, הרי מי יתן לך ולו אגורה שחוקה בעד דמות תוארו של נבזה וחדל אנשים כמוני?!"…
מבהיל הרעיון. הן רבי נחום נודע בימים ההם בכל תפוצות ישראל כצדיק הדור. מכל רחבי מדינות פולין וליטא, מדינות אשר הורדנא מוצבת בין גבולותיהן, התדפקו כל העת רבים על דלתותיו, כדי להיוושע בענייניהם ולהתברך מפי קודשו, וחרדו מעצם הזכרת שמו. כפי שציטטנו קודם: "מוראו וחיתתו של רבי נחום היו על כל העם עד כי חרדו לגשת אליו".
אך הוא לא החשיב זאת כמעלה או שבח, והסתכל על עצמו כעל "נבזה וחדל אנשים". אין לזה שום הסבר טבעי. זוהי תכונה שמגיעה מחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל שהיתה החלק המרכזי באישיותו של רבי נחום.
למותר לציין כי במקרה זה תחזיותיו של רבי נחומקה לא התגשמו. הציור הועתק באלפי עותקים ונחטף מיידית, ולצייר באה הרוחה וגדלה פרנסתו מאה שערים.
אני מוכרח לציין, כי הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל, רבה של גייטסעד, העיד, כי שמע מתלמיד ישיבת ראדין, כי תמונת ציור זו היתה מצויה בארונו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, ופעם בחודש היה מוציא אותה ומביט בה, תוך כדי שהוא מציין לעומדים סביבו: "ראו את שפלות הרוח והיראת שמים שניכרים על פניו".
כעין זה שח הגאון רבי אברהם הורביץ זצ"ל, בספרו 'ארחות רבינו', כי מרן ה'סטייפלער' זצ"ל סיפר לו, כי ל'חפץ חיים' היו שתי תמונות של צדיקים, האחת היתה של רבי נחומקה מהורדנא, והשניה כמדומה לו של הגאון הצדיק רבי בן-ציון בילסקר זצ"ל, בעל מחבר הספר 'שערי ציון', וה'חפץ חיים' היה מביט בהם מידי יום ביומו וכן מראה אותן לאחרים, ואומר: "תראו כמה יראת שמים רואים על פניהם".
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')