עשיתי את דרכי לבית הכנסת, לתפילת שחרית. אפלולית של בוקר מעונן פרוסה היתה מעל העיר, אוחזת בחוזקה בטיפות גשם קלילות. עוד מעט הן ינתקו ממקומן, יצברו תאוצה ויבצעו נאמנה את מלאכתן, כפי שהן עושות מאז התפלל אדם הראשון שיירד גשם.
פתחתי את דלת בית הכנסת וחלף אורות הפלורוסנט הבוהקים דרך קבע, קיבל את פני אור חיוור, שהסתנן פנימה דרך החלונות הצרים.
ברחבי בית הכנסת היו פזורים, יושבים ועומדים, כחמשה עשר מתפללים. מאן דהוא בהה, כתוהה אם חולם הוא שהוא חולם, או שמא באמת חולם הוא. אחרים עסקו בהורדת הספסלים מן השולחנות אל הרצפה השטופה, והנותרים הביטו בחוסר אונים בתאורה השובתת.
– מי יודע איזו תקלה התרחשה בארון החשמל.
– אי אפשר לסמוך על חברת החשמל.
שני מתפללים פנו נחרצות אל ארון החשמל הדומם, הסיטו שלטרים לכל כיוון אפשרי, הפעילו את שעון השבת, השביתו אותו. נתנו מבט מבין בחוטיו החבויים. מאומה. אפלולית.
כעבור דקה נפתחה הדלת, ר' פלוני נכנס, הרים את ידו בטבעיות אל מתג החשמל הממוקם ליד דלת הכניסה – ויהי אור!
כך, פשוט. בלי הרבה מחשבות, רעיונות, עצות ותחבולות.
פשוט ללחוץ על המתג ולהדליק את האור.
אחר כך הכל היה מובן. איך לא. היהודי הראשון שנכנס לבית הכנסת, היה עייף קמעא. הוא התיישב על מקומו והניח את ראשו. הבא אחריו פתח את הדלת, ראה יהודי נח, ובטוב לבו פסע חרישית, לא הדליק את האור, כדי להותיר למתנמנם דקותיים נוספות של נמנום עָרב.
השלישי שנכנס, ביקר בבית כנסת זה בפעם הראשונה בחייו, וכמובן שלא ההין להדליק אורות ולעשות במקום כטוב בעיניו.
מכאן היתה הדרך קצרה עד להסקת המסקנה המתבקשת, כי קיימת בעיה בתאורה, וכל שנותר הוא להתאמץ לפתור אותה בדרכים שונות…
ההוא שנכנס והדליק את האור בפשטות, אמר לאחר מכן: "לא חשבתי הרבה, כשרואים חושך, פשוט לוחצים על המתג ומדליקים את האור".
***
המשפט שלו הזכיר לי דברים ששמעתי שעות אחדות קודם לכן, בשעה שירח לבנבן טייל מעל גגות העיר, מפי יהודי טוב אשר זכה להקים שיעור במקום מגוריו, וכה סיפר:
זה שלושים שנה מאז הרב המנוח עבר לעולם שכולו טוב, שבבית הכנסת שלנו אין שיעור תורה. על שיעור יומי אין מה לדבר. אפילו שיעור שבועי, בשבת, אין. למה? ככה.
לפני חמש שנים הגיע לבית הכנסת שלנו יהודי רב פעלים, כדי להשתתף בשמחה שערך אחד המתפללים, וכדבר טבעי ומובן מאליו הוא בדק בלוח המודעות של בית הכנסת, מתי מתקיים שיעור תורה, כדי להשתתף בו. הוא סרק את הלוח מכל עבריו וגילה לתדהמתו, את שאישרו באוזניו הגבאים לאחר מכן, כי במקום אין שיעור תורה.
אני זוכר שבמוצאי שבת הוא ישב איתי ותכנן תוכניות ארוכות טווח. זה לא פשוט הוא אמר. צריך להתחיל עם דרשן מקצועי, שיבוא פעם בחודש.
אולי אפילו לעשות "סעודת סיום" כשמתחילים ללמוד, כי מי יודע מתי יגמרו… ישבנו כארבע שעות, שרטטנו קווי פעולה, יצרנו קשר עם אנשים שונים עמם התייעצנו.
הוא הלך, ועמו התוכניות.
לפני חצי שנה החלטתי לעשות מעשה במוצאי שבת, לאחר תפילת ערבית הכרזתי: "מחר בבוקר, בשעה 6:30 מתקיים בבית הכנסת שיעור דף היומי".
אם היית רואה את החיוכים הרחבים שנפרשו על פניהם של המתפללים, היית מבין מדוע רגלי החלו רועדות. חששתי כל כך. הרי שלושים שנה לא הוקם כאן שיעור, בדמיוני תיארתי לעצמי כמה פעמים ניסו להקים כאן שיעורים, וכנגדם עשרות ומאות סיבות ותירוצים ניצבו כחומה בצורה בפני הרעיון.
והנה, ברגע אחד, הכל מחייכים ומאושרים. בשעה שש וחצי הופיעו עשרה מתפללים נרגשים. אני מסרתי את השיעור, אחרי שבאמצע הלילה נזכרתי שאין מגיד שיעור, ועד שעות הבוקר ישבתי ללמוד את הגמרא, והנה השיעור שלנו חי וקיים עד היום".
לפעמים לא צריך לתכנן כל כך הרבה, לחשוב ולהתאמץ. פשוט להדליק את האור.
(גל' מאורות הדף היומי)