"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'" (ו, ב)
מדוע ציוותה התורה על הנזיר להביא קרבן חטאת בתום ימי נזירותו? אומר הרמב"ן, משום שיש בו חטא. ואם תתמה איזה חטא יש בידו, הלא אדרבה, האדם הזה התעלה על עצמו, הוא הפליא לקבל על עצמו נזירות ולפרוש מתאוות העולם, ובשל כך התורה אף מכנה אותו "קדוש"!
אלא מבאר הרמב"ן: הנזיר הזה קיבל על עצמו נזירות לזמן קצוב. באומרו "הריני נזיר" סתם – נזירותו חלה לשלושים יום. ואם קָצַב זמן, נזירותו חלה למשך אותה לתקופת זמן, ולאחריה – בטלה נזירותו.
ומה עושה האדם לאחר שכלו וחלפו ימי נזירותו? מכאן ואילך כבר אין לו צורך להזיר עצמו מן היין ולפרוש מתאוות העולם הזה. הרי כבר תמה נזירותו והוא יכול לחזור להרגליו הישנים, לשוב ולהיות כאחד האדם…
וזו התביעה הגדולה על אותו אדם: ומה בכך שתמו ימי נזירותך, הרי בתקופה זו זכית להתגבר על תאוות העולם הזה, התרוממת במעלתך, ומדוע אתה יורד ממעלתך ושב להרגליך הישנים?! אם כך, עליך להביא חטאת!
מכאן אנו למדים שעיקר מעלתה של התעלות לפרק זמן קצר היא, משום שהיא אמורה להוביל את האדם להתמיד בהתעלות הזו ולרומם אותו מעלה מעלה. התרוממת – תמשיך! התעלית – תתמיד בהתעלותך! אם ההתעלות היא לפרק זמן קצר בלבד ולאחריה שב האדם למצבו הקודם – אם כן מה הועילה התעלותו?!
ביטול 'כח המשיכה' לחומריות
רבי שמשון פינקוס זצ"ל ממחיש זאת בדרכו: בני אדם קופצים לגובה. יש מי שקופץ לגובה של מטר ויש מי שקופץ לגובה של מטר וחצי, אבל דבר אחד משותף לכולם: רגע אחרי שהאדם קפץ לגובה המקסימלי שלו – הוא שב ונוחת על הארץ. מדוע? בגלל כח המשיכה אשר מושך את האדם כלפי מטה.
האדם חושב בלבו: 'חבל שלא המציאו פטנט שמבטל את כח המשיכה… כך הייתי יכול לקפוץ לגובה ולהישאר למעלה, להשקיף על כל העולם מלמעלה'.
אומר הרב פינקוס: גם אם לעת עתה לא המציאו את הפטנט לבטל את כח המשיכה הפיזי, יש דרך לנתק את כח המשיכה לחומריות של העולם הזה! אומרת התורה: תקבל על עצמך נזירות, אפילו לזמן קצר, שלושים יום. ומה המשמעות של הנזירות? בתקופה הזו תוכל להמשיך לאכול כרגיל – בשר, עוגות, ממתקים, לשתות כרגיל – קפה, קולה… עליך להימנע רק מדבר אחד – משתיית יין.
יחשוב האדם בלבו: איזה ערך יש לנזירות הזו? אם אני ממשיך ליהנות מכל מנעמי העולם, מה מועילה ההינזרות שלי מן היין?
אומרת התורה: "כי נזר אלוקיו על ראשו". יש לך כתר על הראש, קדושתך כקדושת כהן גדול! ומדוע? כי התרוממת בדבר אחד למשך שלושים יום.
חושב האדם בלבו: אין ערך להתרוממות שלי, הרי בין כה וכה אני לא אחזיק מעמד ואפול! אם כן חבל שאתחיל.
המחשבה הזו היא עצת היצר. הוא מבלבל את האדם בכל מיני מחשבות זרות ומוכיח לו באותות ובמופתים שחבל להשקיע מאמץ בהתעלות שלו…
אבל התורה אומרת בדיוק להיפך: "איש כי יפליא" – אתה עושה דבר נפלא, מעשה פלאי. אתה מרומם את עצמך – אפילו שזה רק בדבר אחד, ואפילו אם קצבת מראש תקופת זמן קצרה. ומדוע זו מעלה גדולה כל כך? משום שאם תתחיל בדבר אחד ותתעלה בו למשך זמן קצר – לאחר מכן תוכל להרחיב את ההתעלות גם בדברים נוספים, ותזכה להתמיד באותה התעלות לאורך זמן.
לתפוס את הרגע!
שמעתי מרבי יצחק זילברשטיין שליט"א על מקרה מעניין, והוא הוסיף לכך הֶרְגֵש נפלא שתפס אותי מאוד.
מנהלת באחת מרשתות הגנים היתה מרוצה מאוד מתפקודה של אחת הגננות והחליטה להפתיע אותה. מה עשתה? לקראת סוף חודש אייר אפתה לכבודה עוגה גדולה עשויה שכבות, ובתוכה הטמינה את המעטפה עם המשכורת החודשית, בתוספת 'בונוס' של חמש מאות שקל. כשהגננת תחתוך את העוגה, היא תופתע למצוא בה את המעטפה עם ה'בונוס'… הפתעה מושלמת!
באמצע השבוע שלחה המנהלת את העוגה לביתה של הגננת. הגננת החליטה לא לאכול את העוגה ביום חול אלא לשמור אותה לכבוד שבת. ביום שישי חל ראש חודש סיון, ובעלה הפתיע אותה עם עוגה לכבוד שבת… אמרה האשה: עלי לכבד את בעלי ולאכול בשבת את העוגה שקנה לכבודי, ואילו את העוגה ששלחה המנהלת נאכל בחג השבועות.
הגיע חג השבועות, האשה פתחה את המקרר והוציאה מתוכו את העוגה. אך כשניסתה לפרוס ממנה פרוסה הבחינה שהעוגה מקולקלת ואיננה ראויה לאכילה. מה הפלא? העוגה נאפתה לפני למעלה משבוע, והיא לא שמרה על טריותה. בלית ברירה נאלצה האשה להשליך את העוגה לפח האשפה…
לאחר החג, כשנפגשה הגננת עם המנהלת, היא הודתה לה על העוגה היפה, אך כמובן נמנעה מלספר לה מה עלה בגורלה של העוגה… במקום זאת היא פנתה בשאלה למנהלת: "מה עם המשכורת של החודש האחרון, עדיין לא קיבלתי אותה?"
המנהלת השיבה לה בתמיהה: "מה, לא אכלת את העוגה שהבאתי לך?"…
הגננת לא הבינה מה עניין העוגה למשכורת… ואז גילתה לה המנהלת את סודהּ של העוגה: "בתוך העוגה הטמנתי את המעטפה עם המשכורת בתוספת 'בונוס' הגון"…
כעת נאלצה הגננת להודות מה עלה בגורלה של העוגה: "אני מצטערת, העוגה היתה מקולקלת והשלכתי אותה לפח"…
המנהלת נזעקה: "מה עשית?! איבדת לעצמך את המשכורת!"
אך הגננת טענה להגנתה: "מנין לי לדעת שהטמנת את המשכורת בתוך העוגה? זה באחריותך".
הן לא הגיעו להסכמה ובאו לדין תורה. הדיינים פסקו שאכן המנהלת נושאת באחריות, והיא חייבת לשלם לה את המשכורת.
אומר הרב זילברשטיין: מה עלינו ללמוד מהסיפור הזה? אמרו חז"ל במכילתא (פרשת בא ט): "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד". אם תדחה את המצוה לעת אחרת – בסופו של דבר תאבד אותה גמרי, עם כל האוצר שטמון בה…
אדם מתלונן לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, רציתי לקיים מצוות, אבל היכן הסיעתא דשמיא? איפה ה'משכורת' שהבטיחו לי? איה המתיקות בלימוד שהבטיחו לי? מה עם השמחה של מצוה שהבטיחו לי?
אומר לו הקב"ה: זה היה בידך! אתה זרקת את הכל לפח! היה עליך לתפוס את הרגע ולא לדחות אותו. הואיל ודחית – איבדת אותו, והואיל ואיבדת את הרגע – איבדת הכל! אם היית מנצל את שעת הכושר, היית זוכה להתעלות ולהתרומם, והיית זוכה להתמיד בהתעלות הזו.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך החדש במדבר)