לאחר שעסקנו בסוגיית 'ילדי המפתח', ניגע בעצם העניין, בשעת הצהריים עצמה. נדון בעניין הארוחה, בעניין הכנת שיעורי הבית, ובהמשך גם בעניין התעסוקה בשעות אלו. ננסה בס"ד לעשות סדר בדברים, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
ארוחה לנשמה
נפתח בדילמה הידועה מימים ימימה, האם להילחם על עניין האוכל או לוותר; האם באמת ילד חייב לאהוב את מה שאמא הכינה ובמקביל לסיים הכול, או מותר לו לפתח טעם משלו, כפתגם הידוע: "על טעם וריח אין להתווכח".
אין תשובה חד משמעתית בעניין, אבל גם בדורנו, דור השפע, דור שלא גדל על העוני והמחסור שהיו בעבר, דור שלא חווה את הרעב במחנות ובמעברות – ילד שגדל מפונק מדי בתחום האוכל עלול לסבול בהמשך חייו. ילד כזה יתקשה להתרגל לארוחות שיוגשו בתלמוד התורה, בישיבה, ובהמשך – בבית חמיו. שלא לדבר על כך שאמא טרחה והשקיעה בהכנת הארוחה, ויש להכיר לה טובה ולאכול…
בכל זאת, אין עניין מקודש להילחם על האוכל, אבל מה שכן חשוב הוא – לא לתת לילדים תחליפים במקום. ילד שבמקום הארוחה יאכל וופלים, יהרוס את כל הבית. יש אוכל שאמא הכינה, ואת זה אוכלים, ומי שלא אוהב – שלא יאכל, אבל לא יקבל בתמורה עוגיות או ופלים.
אמא חכמה תכין אוכל אהוב, ולא תנסה להכין אוכל שהוא מזין לטעמה ואינו לטעם ילדיה. עלינו לזכור, שלמרות כל ההסברים על הבריאות, המינרליים והוויטמינים שיש במאכל המיוחד הזה, לחוש הטעם יש מה לומר בעניין…
בכלל, חשוב מאוד לא להגזים בשום עניין, ובמיוחד בעניין האוכל. יש בתים שעברו הסבה לאוכל בריא ואורגאני, והילדים שם מקבלים כל מיני תחליפים לממתקים; סוכריות וג'לים לא עוברים את מפתן הדלת, והלחם גם הוא ללא… וללא… וכו'.
הכול טוב ויפה, ובוודאי גם בריא יותר, אבל ילד אוהב לאכול טעים, וחבל להביא את הילדים האלו למצב שבו בבית הכול על טהרת האורגני, אבל בחוץ הם משלימים את החסר. רואים לפעמים ילדים, שבקידוש בבית הכנסת מוזגים לעצמם ארבע כוסות קולה כפיצוי על מה שאין להם בבית, או עורכים מגביות אצל חברים לזכות לטעום ופל או עוגייה אמתית.
שבקידוש בבית הכנסת מפצים את עצמם על מה שאין להם בבית בשתיית ארבע כוסות קולה, או עורכים מגביות בבית הספר או בחיידר, בין החברים, לזכות לטעום טעם ופל או עוגייה אמתית.
הבריאות חשובה, הרגלי הבריאות חשובים גם הם, אבל בבקשה לא להקצין.
נקודה חשובה נוספת היא החינוך לצורת האכילה. במסכת דרך ארץ, באבות דרבי נתן ובהמשך בשו"ע יש הלכות פסוקות לגבי צורת האכילה: "אין משיחין בסעודה… אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו… שניים שיושבין על השולחן, הגדול פושט ידו תחילה, והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן…" בית שכולו חדר אוכל אחד גדול – אינו בית; בית שבו אוכלים בעזרת הידיים והרגליים אינו בית יהודי; בדרך מליצה אפשר לומר: אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו… יש חינוך לאכילה מעודנת.
ילדים שלא חונכו לנימוסי אכילה מינימאליים, יסבלו בהמשך החיים, בישיבה, בסמינר, ואולי גם בחיי המשפחה שלהם. לכן חשוב כל כך לחנך לעניין זה, וכמו בכל עניין – הקיצוניות פסולה. גם כאן אין עניין להפוך את עניין הנימוסים לערך מקודש, ולהפוך את שעת הארוחה לשעת חינוך שבה על כל תנועה יש הערה, עד ששעת הארוחה הופכת לסיוט. אבל פטור בלא כלום אי אפשר.
חשוב מאוד להקפיד על זמני ארוחות מסודרים וקבועים. ילדים החוזרים הביתה, ואינם יודעים מתי הארוחה תהיה מוכנה, או אינם יודעים האם יש היום ארוחה מבושלת או כל אחד דואג לעצמו – גדלים חסרי ביטחון. הסדר והקביעות בונים יציבות ורוגע לילדים.
שיעורי הבית – למי?!
עלינו לזכור, שהעול של הכנת שיעורי הבית הוא על הילדה. אנחנו נזכיר לה, אבל בשום אופן לא ניקח את העול על עצמנו. ילדה היודעת בתוך תוכה שהאמא טרודה בעניין שיעורי הבית יותר ממנה, תעביר את האחריות אליה. היא תזרוק תמיד משפטים בנוסח: למה לא הזכרת לי?! והיית צריכה… וכו'.
ילדה צריכה לדעת שהעול עליה לטוב ולמוטב, ואם כתוצאה מחסר בהכנת שיעורי הבית היא תיענש, אז היא ורק היא תישא בתוצאות.
יש ילדים האוהבים לסיים את שיעורי הבית מיד, ולהרגיש שמעכשיו זמנם פנוי. לעומתם, יש שצריכים פסק זמן להתאוורר מהלימודים, ורק אחר כך יכינו את השיעורים. בשני המקרים לא נתערב בעניין, חוץ ממצב שבו נראה שהילדה עסוקה במשחקים ובחברות, ורק בשעת ההשכבה היא נזכרת בבוחן ובחזרה. לילדה כזו נאמר למחרת: קודם תסיימי את השיעורים, ואחר כך תתעסקי במה שאת רוצה. אבל כל עוד הילד אחראי, ומנהל את העניינים לפי בחירתו, זה מצוין. לפעמים הילדים שונים מאתנו, ולא תמיד כדאי לנו להחליט בעבורם איך ובאיזו צורה להתנהל, כל עוד הכול מסתדר בסוף.
עת לשחק
אין צורך להרחיב, עד כמה אנו חייבים לשים לב עם מי ובמה ילדינו מתעסקים. גם אחרי שזכינו וילדינו משובצים במוסדות איכותיים, שעות אחרי הצהריים עלולות להיות הרסניות, אם לא נעקוב עם מי הם מבלים. הקל ביותר הוא לאפשר להם לשחק למטה, ואז אולי גם ננוח יותר, אבל לפעמים המחיר היקר של אותה מנוחה אינו שווה… נקפיד לבדוק מי החברים, לאילו בתים הילדים הולכים, וגם נעקוב במה הם משחקים.
מעניין לעניין באותו בניין: בעניין המשחקים, שמעתי בשם הגה"צ שמשון דוד פינקוס זצ"ל, שניתן להרגיל ילד למשחקים, רק מהסוג שאין סיכוי שהוא יפתח בהם תלות לימי הבגרות (כמשחקי הרכבה למיניהם). ממשחקים שהמשיכה אליהם תתפתח במשך השנים יש להימנע מראש. הכלל שצריך לעמוד מול עיני ההורים הוא – מה יהיה כש"יזקין" – כשיגדל. אם עיסוק זה עלול להזיק לעתיד הילד, חייבים להימנע ממנו כבר מעתה. נקודה זו היא תמרור אזהרה נוסף בעניין משחקי המחשב שכבר אסרו רבותינו והרחיקום מבתיהם של היראים והשלמים…
שמעתי הוראה זו גם בשם הרב מפוניבז' זצ"ל. בהוראה למנהל תלמוד תורה הוא אמר, שיש להיזהר לא להרגיל את הילדים בהפסקות למשחקי חשיבה שעלולים להעסיק את המחשבה; שישחקו ב'מחבואים', 'כדרים באים' וכדומה, משחקים שיש בהם משום שחרור מרץ ופעילות גופנית, אבל לא במשחקי חשיבה מאתגרים. ילד שעסוק הרבה מדי בפתרון 'סודוקו' ובמשחק 'שח-מט', הוא ילד שמפתח חשיבה לדברים חולפים, וחבל. אסור שהראש יתרגל לחשוב ולהתעמק בדברים שאינם קשורים לתורה. לשחק אפשר וצריך, אבל רק במשחקים שטחיים, במשחקים שאין בהם עומק. את המוח משאירים רק לעיקר: לתורה ולעבודה.
הרי לנו נביאים שכולם מתנבאים בסגנון אחד: לחשוב כל הזמן מה יהיה כש"יזקין", וממה שיזיק או יגרע מהעיקר – נזהרים מראש.
לקבלת גישה לתכני חינוך שידורים חיים והרצאות של הרב פנחס ברייער הי"ו ניתן ללחוץ כאן