"ויתרוצצו הבנים בקרבה" (כה, כב)
המלחמה בין יעקב לעשו החלה עוד במעי אמם. אמרו חז"ל (בראשית רבה סג, ו): "ויתרוצצו – רבי יוחנן אמר, זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה". כתב רש"י: "מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות".
יסוד גדול כתוב כאן: אי אפשר לצמוח בלי מלחמה! יעקב אבינו אינו יכול לצמוח ולהיות יעקב אבינו בלי שכל הזמן ילחם בעשו! כשאדם נלחם – הוא מוציא אל הפעל את כל הכוחות הטמונים בו, גם כאלו שלא ידע על קיומם.
רבי אייזל חריף זצ"ל היה רב בעיר סלונים. פעם הגיע אליו רב רפורמי והחל לשוחח עמו. אמר לו רבי אייזל: ישבת לי קושיה עצומה שהיתה לי.
הרב הרפורמי חייך מפה לאוזן בהנאה. "מה הקושיה?" שאל, ורבי אייזל שטח בפניו את קושייתו: כתוב בפרשת וישלח (לב, כה): "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". חז"ל מביאים שתי דעות: לדעה אחת נראה לו כמו תלמיד חכם, ולדעה שניה כמו גוי. אף פעם לא הבנתי, כיצד יתכן ניגוד שכזה? הרי אין שום דמיון בין מראה של גוי, איוואן, לבין מראה של תלמיד חכם, עם פראק והמבורג. איך תתכן מחלוקת שכזו, מן הקצה אל הקצה?
אולם אתה, המשיך רבי אייזל את דבריו, ישבת לי את הקושיה: יכול להיות שתלמיד חכם וגוי ישתלבו זה בזה באדם אחד…
בלי מלחמה יכול להיות "גוי" יחד עם "תורה". אנשים כאלו חיים בשלום עם עצמם, מסתדרים יפה עם העבירות שבידם, ואינם משתנים. הם יכולים לתת שעורי תורה, שיחות, ובד בבד להמשיך ולעשות עבירות.
זוהי דמותו של עשו, כך הוא צומח, כך הוא צד אנשים בפיו… מצד אחד מדבר גבוהה, כיצד מעשרין את המלח, ומצד שני ממשיך לעשות את כל התועבות שבעולם.
*
אספר סיפור שמאוד ריגש אותי, על בחורה בגיל שש-עשרה שלומדת בסמינר של קירוב בפתח תקוה. היא למדה על שבת, והחליטה שהיא מתחילה לשמור שבת.
החלטה זו לא היתה פשוטה כלל ועיקר: בביתה מחללים שבת, והיה עליה לקנות לעצמה סירים כשרים, אוכל בכשרות מהודרת ופלטה לשבת, ולבשל לעצמה את כל המאכלים של שבת: דג קטן, עוף קטן, חמין וכו'.
ביום ששי בצהרים, כשכבר הניחה את הסירים שלה על הפלטה, אמה נכנסה למטבח, וכשראתה מה שעשתה בתה התרגזה עליה: "את נכנסת למטבח שלי ועושה לי בלגנים. פתאום האוכל שלי לא טוב לך"… היא לקחה את כל הסירים ושפכה את תוכנם, ואת הפלטה והסירים הריקים העבירה לחדרה של הבת. "בחדר שלך תעשי מה שאת רוצה. אני לא רוצה לראות את כל זה במטבח שלי"…
יום ששי בצהרים. יום ששי קצר. האמא זרקה לה את כל האוכל. מה עושים? היא התקשרה למורה שלה וסיפרה לה את כל הסיפור.
למורה שלה יש משפחה ברוכת ילדים וגם היא עסוקה בהכנות לשבת… אך המורה לא הרימה ידים. היא מיהרה לקחת חמגשיות וליצוק לתוכן את האוכל החם של שבת. כמו כן מיהרה למכולת וקנתה לחמניות, סלטים, קוגל, שתיה. בבית היו לה כמה עוגות וקינוחים. כשהכל היה מוכן, אמרה לבעלה: "סע עם הרכב מבני ברק לפתח תקוה ותביא לבחורה את כל השקיות".
כמה דקות לפני שבת הספיקה להעמיד על הפלטה את כל האוכל. על כל תבנית היתה מדבקה: ליל שבת, שבת ביום, סעודה שלישית…
בליל שבת ההורים שלה היו המומים. איזה דגים, איזה עוף, איזה סלטים ואיזה קינוחים… עוגת קרם… בשבת בבוקר שב המחזה על עצמו. איזה גוון… ואם סברו שבזה תם העניין – טעו! בסעודה שלישית היא הוציאה סלטים ופשטידות שהוכנו במיוחד לסעודה זאת. כמובן, הכל בכמות סבירה.
"מהיכן כל השפע הזה?" שאלו אותה הוריה.
"המורה שלי, שיש לה משפחה ברוכת ילדים, שלחה", השיבה.
"וכך הן הסעודות בכל שבת?" שאלו.
"כן".
"אנחנו גם מעוניינים לטעום ממטעמי השבת", הביעו ההורים את כמיהתם.
וכך החל בעצם תהליך החזרה שלהם בתשובה שלמה. בהכוונת בתם ומורתה, הם פסעו צעד אחר צעד במסילות היהדות עד שחזרו בתשובה שלמה.
הנה, הבת, שראתה את אמה משליכה את כל האוכל שהכינה לאשפה, יכלה להסתפק באותה שבת בחלה וסלטים. לא יקרה כלום אם שבת אחת לא תאכל חמין… גם המורה ששמעה על הסיפור יכלה להסתפק במשלוח זעיר יותר… אך לא! הן נלחמו שתהיה לה שבת מפוארת! המלחמה הזאת – היא שהובילה לחזרה בתשובה של משפחה שלמה!
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך בראשית)