ידוע שחג השבועות פועל לפי מהלך של נישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל וסידרו של חג השבועות הוא על פי זה. עושים הכנה לפני החג כפי שהכלה מכינה את עצמה להיכנס לחופש. ואח"כ במשך הלילה מלבישים תכשיטים לנשמה על ידי לימוד כ"ד הספרים שהם כ"ד קישוטי דכלה. ובעלות השחר הולכים לטבול במקוה. מתנקים ומטהרים, הכל כדי לבוא מוכן אל הנישואין ושהקשר של הנשמה עם הקב"ה ייעשה על הצד היותר טוב. אכן כן, ענין של נישואין, ענין של קשר חזק מאוד שנעשה במשך החג.
ובכן, מה עושה יהודי שרואה בערב שבועות שיש לו דברים הרבה שמסיחים את דעתו? הוא מרגיש שאינו בענינים, כי יש איזו טרדה אצלו בבית. או בכלל, הרי ההכנות בבית היהודי בערבי שבת ויו"ט כוללות דברים הרבה שבכוחם להסיח דעתו של אדם, ובפרט אם נוסעים לעיר אחרת לחסות בצלו של צדיק, או שמכניסים אורחים. המציאות היא שבאופן טבעי נעשה אז האדם טרוד מאוד, מה גם שפעמים הרבה היצר הרע דואג להזמין לאדם עוד איזה דבר שיוציאנו מהכלים. הן רואים אנו שחיי האדם אינם פועלים באופן שמאז שבוע לפני החג הכל עוצר וכל הטרדות נעלמות או נדחקות הצדה כדי שנוכל להתכונן היטב לחג.
משום מה לא סידר הקב"ה את החיים באופן כזה, אלא הכל ממשיך להתנהל כרגיל עד הרגע האחרון, וכל מיני טרדות ומזדמנות לו לאדם גם בשלושת ימי ההגבלה וגם בערב החג ממש כאילו היה זה באמצע תמוז. העולם לא עוצר. ויש שהאדם נשבר מזה, כי הוא זוכר את כל הדרשות הנלהבות שהמגידים מוסרים כהכנה ליו"ט ואומר: "הכל נחמד ויפה, מתוק מאוד, אבל כשאני יוצא לרחוב אפילו רק לקנות צורכי יו"ט ואני נפגש לא רק עם הבעיות הקודמות שלי, אלא גם עם בעיות חדשות שניתוספו אליהן". הוא מרגיש כאילו יש שני עולמות, יש את עולם הדרוש, ויש את העולם אמיתי. "תכנס אלי" הוא אומר, "ותראה מהי האמת".
התשובה לכך פשוטה
אכן התשובה לכך פשוטה והיא כזו: כשיש חתונה יש ג"כ טרדות לרוב, טרדות כאלה שבקל יכולים לגזול ישוב דעתו של אדם. כשחושבים על החתונה ומדברים עליה, זה מרגש מאוד, משמח ומחמם. אבל במציאות כשהאדם צריך לחתן, או אפילו החתן עצמו, יש הרבה דברים שמזדמנים ומעמיסים על הנפש. ענינים כספיים, ענינים טכניים, עניינים של הרגע האחרון, בעלי חובות. בקיצור, עולם כמנהגו נוהג.
שמעתי מהבדחן הרה"ח ר' ישראל שטערן שליט"א שאמר שהוא זוכר חתונה באמריקה שהשתתף בה, שלאחר החתונה נעל בעל האולם את המחותנים יחד עם החתן והכלה בתוך האולם, כי למחותנים לא היה כסף לשלם,. הוא סיפר שהרה"ק רבי נפתלי מבאבוב זיע"א הופיע אז באמצע הלילה עם חבילת מזומנים וכך פתר את המשבר.
עכ"פ הדבר מצוי הן בתקופה שלפני החתונה והן בחתונה עצמה שהאחד צועק והאחד כועס ולא הכל עובר חלק, והשאלה היא: מה הולכים עכשיו לעשות? האם אנו הולכים להתנחם ולומר שמדובר בצרת רבים, כאילו נאמר, נכון שלפני חג השבועות יש טרדות לרוב, אבל כך הוא גם לפני כל חתונה. אף פעם זה לא כל כך נפלא כפי שכותבים בספרים.
לא ולא! התשובה היא כזו. אע"פ שבשעת מעשה היו הרגשים שלא היו עם כל התוקף ובאמת היה בלבול הדעת ויש שהאדם אף מרגיש לאחר מכן חלישות הדעת: "אני כבר עומד אחרי החתונה ומה נעשה אתי?". אבל יחד עם כן האדם יודע ככה: "ברוך ה' שהיתה חתונה". המשמעות של החתונה היא לטווח ארוך, היא הרבה מעבר לכמות ההרגשים שהיתה לו בשעת מעשה. בוודאי נחמד ונעים ובוודאי ראוי ונכון שהאדם יהיה שם עם כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. אם האדם יכול להיות שם עם כל חושיו, הלא הוא מתרומם טפח מעל הקרקע ומרגיש תענוג עצום. אין ספק בזה. אבל, אם זה לא היה, יכול האדם להתבונן במשמעות שהיא הרבה מעבר לכל זה.
***
כשהאדם מגיע לחג השבועות, הוא יודע: "מתחולל עכשיו דבר גדול ועצום עם נשמתי, בין אם אני מבין, בין אם לא. וזה נוגע לדורות". ליל שבועות, עינו נעצמות לו. הוא קם ממקומו והולך להכין לעצמו קפה שחור כדי שיוכל להמשיך למוד. אומר הוא לעצמו: "הגוף מתעייף ודורש את שלו, אבל רגע אחד, אני הרי מכין את עצמי לדבר שנוגע לדורות". כשהידיעה הזאת גורמת לאדם להתפעל באמת, הוא מתגבר בקלות על עייפות הגוף. ה'חידושי הרי"ם' הביא ראיה מהחתן אשר מחמת מרוצת דמו בגלל שמחתו והתפעלותו, אינו מרגיש עייפות. אנו פשוט צריכים לדעת שאנו עומדים לקראת כניסה לחופה אשר היא דבר שנוגעת לנו לדורות, ולא רק לדורות הבאים אחרינו, אלא אף לנו עצמנו, לעתידנו.
קטעים נבחרים מתוך מאמר- מתווך חוברת 'הבינני' שבועות תשפג)