מאת: הר' אברהם פוקס
בימים אלה כולנו כבר במסע ההכנות לקראת חג מתן תורה, ההתבוננות בדרכי הנהגתם של גדולי התורה, תביא אותנו מהר מאוד להבנה על דרכי הקניינים של תורתינו הקדושה והן הן דרכיו של השם יתברך.
בחרתי להביא בפניכם קטעים מיוחדים מתוך הספר 'לקיים'
הגאון ר׳ שמריהו רוט, ממרביצי התורה בישיבת 'ארחות תורה', סיפר מה שסיפר לו הרב אלחנן בינדיגר, ששימש במסירות נפש את מרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל.
פעם הגענו לחתונה, והודיעו ברמקול שמרן הגר״י אדלשטיין נכנס לאולם. קהל הרוקדים עשה, כמקובל, ׳שורות׳ מפתח האולם, והכל התכוננו שהגאון ייכנס דרך ה׳שורות׳.
אבל, כשרבי יעקב ראה זאת, והבחין בתכונה הנראית בקהל, ניגש אל ה…׳בר׳, והחל לשים לעצמו אוכל בצלחת… הרב בינדיגר מספר שאמר למרן זצ״ל ׳מחכים לרב׳, אבל הוא התעלם מכך, והתחיל לאכול ליד ה׳בר׳…
רק כאשר ה׳שורות׳ התפרקו, נכנס רבי יעקב לאולם, והצטרף למעגלים…
הגאון רבי דב ישראלזון סיפר שמרן הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ״ל סיפר לו שהלך פעם בתל אביב עם הסנדלר הקדוש, רבי משה-יעקב רביקוב זצ״ל, והסנדלר הצביע על מקום מסוים ואמר שהוא מקום קדוש, כיון שה׳לשם׳ דרך במקום זה. מרן הגר״י הוסיף ואמר שהסנדלר החסיר פרט אחד בסיפור… הוא לא סיפר שסיבת בואו של ה׳לשם' למקום ההוא היתה מפני שה׳לשם׳ ערך ביקור אצל ה…סנדלר.
המעשה שסופר לנו ע״י הגאון רבי חיים־ יוסף יעקובוביץ שליט״א
המעשה שסופר לנו ע״י הגאון רבי חיים־ יוסף יעקובוביץ שליט״א, ר״מ בישיבת פוניבז׳ לצעירים, כבר הספיק לעשות פירות מבורכים, וכפי שתשמעו להלן.
בכל קהילות ישראל מקובל שבהקפות בשמחת תורה המרא דאתרא הוא הראשון לקבל את ספר התורה, כבר בהקפה הראשונה. מעשה שהיה שהגבאי בבית הכנסת הגדול בהרצליה שכח פעם לקרוא לרב העיר, הגאון רבי יצחק-יחיאל יעקובוביץ זצ״ל, ולא קרא לו ליטול את ספר התורה לא בהקפה הראשונה, וגם לא בהקפות הבאות.
הגרי״י זצ״ל, שהיה ידוע בענוותו היתירה, הבליג, ולא הוציא מילה מפיו. לאחר מכן הוא יספר לבנו ש׳בהקפה החמישית לקחתי את ספר התורה בהיחבא כי לא רציתי שהסיפור יעורר רעש, ושהמתפללים לא ימחו על כבודי, עשיתי סיבוב ליד הבימה, ויצאתי ידי חובה׳.
גם הסיפור הזה שווה לכשעצמו, לראות כיצד נוהג רב-בישראל! הגבאי ההוא הרי לא התכוון לפגוע בכבודו של המרא דאתרא, ולכן לא היה כאן שום ענין למחות על כבוד התורה. נטל הגאון זצ״ל את כל כוח-הענווה שבו, ולא רמז לאף אחד על כך שלא נתנו לו ספר תורה, עשה מה שעשה, ובכך נגמר הסיפור.
אבל הסיפור לא נגמר…
הגרח׳׳י יעקובוביץ שליט״א מספר לנו שכאשר שמע פעם על מריבה שפרצה בין שכנים בענין פלוני, ניגש אל אחד הצדדים ואמר לו: ׳אינני מבקש ממך מאומה, רק שתשמע את הסיפור שבפי׳… וסיפר לו את הסיפור עם ספר התורה שלא ניתן לאביו, וכיצד התגבר האבא על עצמו, ולא עורר מדנים.
הסיפור הזה, אומר הגרח״י יעקובוביץ, השפיע בצורה דרמטית על האיש, ובשל כך הוא קיבל על עצמו להפסיק את המריבה כליל!!!
ועדיין הסיפור לא נגמר…
הלכתי לאבא זצ״ל, וסיפרתי לו שבזכות הסיפור שלו בשמחת תורה הופסקה מריבה בין שכנים. ומה אומר ומה אדבר? – לתגובה שכזו כלל לא ציפיתי. הייתי בטוח שאבא ישמח מאוד, שבזכותו נמנעה מריבה.
אבל הוא אמר: ׳תאמין לי שאינני זוכר במה מדובר׳! מה התברר? – הוא עשה בזמנו את הדבר בפשטות ובענווה כה גדולה, וכל־כך לא לקח את הדברים אל ליבו, שהאירוע זה פשוט נמחק מזכרונו.
שפט את ישראל קרוב ל־70 שנה
את כל תארי-הכבוד אפשר היה לכתוב לראשו של הגאון רבי יצחק יחיאל יעקובוביץ זצ״ל. הרביץ תורה ויראה כל ימיו, שפט את ישראל קרוב ל־70 שנה, הרים קרן התורה ועמד בפרץ, החיה רוח שפלים. זיכה את הרבים ורבים השיב מעוון, עבד את בוראו בשמחה ובתום. לב, הקפיד מאוד במצוות וחיבב אותן, דבוק כל ימיו ברבותיו זיע״א, והיו ידיו אמונה עד בוא השמש.
ובכל זאת, הנה סיפור קטן ששמענו מאחד האברכים בכולל של הגרי״י בהרצליה, הממחיש את הלב הגדול שהיה לו, הלב שלמרות שהרגיש אחריות על כלל תושבי העיר, רצה בטובתו של כל יחיד ויחיד, ונכנס לתוך־ תוכה של נפש הזולת, כמעשיהם של כל הרבנים בדורות הקודמים.
אני, מספר האברך, אחראי בתוקף תפקידי על אוצר הספרים של הכולל, שהפך ברבות הימים לספרייה גדולה ונאה, מרובת־ ספרים, המשמשת את כל תושבי האזור. את רכישת הספרים הייתי עושה, בדרך כלל, בבני ברק, והעליתי אותם לאחר מכן אל ההסעה של הכולל.
יום אחד הגענו לכולל ובחוץ השתוללה סערה חורפית גדולה. ירדתי מההסעה עם השקיות הכבדות של הספרים, והייתי נאלץ להחזיק את כובעי שלא יתעופף ברוח… כאשר הכובע נע-ונד על הראש, ניסיתי לתפסו, ובינתיים נפלו לי המשקפיים…
לא הייתי היחיד ש׳התעופפו׳ לו דברים… גם אצל האברכים האחרים נעלמו פריטים כאלה ואחרים, אבל כולם נמצאו. רק המשקפיים שלי נעלמו, ואיש לא הצליח לאתרם, למרות כל המאמצים.
עליתי להיכל הכולל, מספר האברך, וכשהגרי״י זצ״׳ל שמע מה קרה, לקח את הדברים אל ליבו, ומיד פתח בפעולות לאיתור המשקפיים. מאן־ דהו העלה רעיון שיתכן והמשקפיים התגלגלו לתעלת־ הביוב, וראש הכולל לא חס על כבודו והתקשר בעצמו, ומיד, אל מחלקת הפיקוח העירוני, כדי שישגרו את אחד הפקחים שיבדוק האם המשקפיים התגלגלו לתעלה…
ניסיתי ׳למחות׳ ביד הרב זצ״ל, ולומר לו שאין זה לכבודו להתעסק בדברים כאלה… אבל הרב לא שמע לי, והמשיך… הפקח הגיע, הרים את הברזל של התעלה, אבל לא מצא את המשקפיים.
חשבתי להתחיל ללמוד, והנה הרב ניגש אלי ומוסר לי צ׳ק פתוח ואומר: 'אני מבקש שתלך לקנות לך משקפיים חדשות… טרחת עבור הכולל, ולא מגיע לך להינזק'… הפעם אני ניסיתי להתחמק ולא לקחת את הכסף, אבל הרב התעקש ומסר לי את הצ׳ק, מסיים האברך, תוך שהוא מדגיש שאפשר היה לראות בבירור עד כמה כואב לראש הכולל על אובדן המשקפיים.
בסופו של דבר, כשהטנדר הגיע כדי להסיע אותנו בחזרה לבני ברק, הכריז הנהג שכאשר עשה בדיקה בבוקר בטנדר מצא משקפיים על הרצפה, והתברר שאלו אכן המשקפיים שלי. למחרת בבוקר השבתי כמובן את הצ׳ק להגאון ראש הכולל זצ״ל, אבל למדתי מכאן עד כמה צריך לחוש את הכאב והנזק של השני!
(הקטעים מתוך הספר 'לקיים' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן שליט"א)