רחמנא אידכר לן זכותיה דפינחס קנאה
השגחה פרטית בפולין
היינו קומץ משגיחים, ואני הקטן בראשם, וחישבנו את דרכינו. היה זה לפני כעשור באחת ממסעות הכשרות שע"י בד"ץ 'חרדים' על אדמת פולין. מצד כמה סיבות שסיבב המסבב התעכבנו בפולין ללא יכולת חזרה לארה"ק עד שב"ק, וטיכסנו עצה כדת מה לעשות. אחרי אמירת 'גם זו לטובה', חיפושים ועסקנויות, התארגנו במהירות ונסענו לשבות שבת בקראקא, שבת קודש פר' פינחס.
התאכסנו על-יד 'אייזיק שול' הידוע, לסעודות השבת סידרנו 'איזהו מקומן בפאתי' ההיכל אשר בסמיכות לביהכ"נ, גם מקווה טהרה של מי גשמים מכונסים היה לנו, והתכוננו לשב"ק מתוך 'אכסוף נועם שבת'. ה'קבלת שבת' וה'לכה דודי' עברו בנעימים ולפני 'שלום עליכם' וסעודת חקל תפוחין קדישין, גילינו שאיננו יחידים במקום. כמונו גם קבוצה גדולה של מכובדים מתפוצות תבל הכינו עצמם מבעוד מועד מקום לשבות ולאכול, באותו היכל בו סעדנו אנו, ובראשם אחד מגדולי המשפיעים בדורנו שליט"א, שנקרא לכבודם לערוך להם השבת בנועם וברצון. שמחתנו גברה בכך, בתת ד' לנו בהשגחה פרטית עונג שבת מופלא, בצל יראים ושלמים, שבת שכולה התרוממות רוח ונפש בקדושת השבת בצל גדולי קראקא זי"ע.
זמירות השבת תרמו את שלהן, הן, כמו ניגוני הקודש הבאים אחריהן, הרקיעו שחקים, כך גם ה'לחיים' וכוסיות המשקה תרמו גם הם את שלהם והרימו את קהל המשתתפים יחד טפח וטפחיים מעל הקרקע. בשיא הסעודה, ויהס המשפיע את כל העם, ופתח ב'דרשתו' ואמר: "כאן בתוכנו אי-שם בירכתי ההיכל, יושב מאן דהו אשר ידיו רב לו במשמר חומת הכשרות ברחבי העולם, אשר על כן אכבד אותו לשאת דברים, יואיל נא בטובו לעלות ולהשמיע אותנו דרשה נוטפת מור מעולפת ספירים, בענייני כשרות המסועפים, למען נדע את הדרך אשר נלך בה". עד כאן תוכן דבריו…
דבריו שכוונו אלי ערפלו אותי, חשבתי ששמיעתי מתעתעת בי. ככה, ללא שום הודעה מוקדמת, אמסור דברים בעניינים העומדים ברומו של עולם?! תשישותי ועייפותי מעומס עמל השבוע גם הם נתנו אותתם בי, וכמעט מנעו ממני לקיים את דבריו, אמנם 'אין מסרבין לגדול' (פסחים פו:) ובלית ברירה נעניתי להפצרתו וקמתי ועליתי אל בימת הנואמים. דא עקא שמלאך השכחה איים עלי באותה שעה ופשוט הפריח לי הכל מזיכרוני. לא זכרתי כלום, בקושי זכרתי היכן אני. 'מוחין דקטנות' בשיא תפארתה. העיר ה' את רוחי בחמלתו, ונזכרתי במשהו קטן שהתברר בהמשך כסגירת מעגל…
וכה היו דברי באותו מעמד:
בפרשתן – פרשת פנחס – עוסקים אנו בתורת הקנאות, בגודל ערכה ובשכרה כי רב. "תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל". פינחס דייקא נבחר מתוך רבבות אלפי בני ישראל, להיות ולהיקרא 'קנאי' לה' ולתורתו, וזכותו זו עמדה לו ולזרעו עד עולם – והייתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קינא לאלוקיו, 'רחמנא אידכר לן זכותיה דפינחס קנאה'.
מהי אותה קנאות שבגינה זכה פינחס למה שזכה?
פשיטא ואין צריך לומר ש'קנאות' אינה זריקת אבנים בשבת, או לבייש הזולת ברבים בתירוצים של מצוות שפיכות דמים וכדומה, שאין לך מצוות גדולות מאלו, והרי 'כל העוסק במצווה פטור מן המצווה' [מן העבירה], אשר על כן לא חל איסור מוקצה של זריקת אבנים בשבת במקום מצוות נשגבות אלו…
חלילה וחלילה לא זו כוונת התורה בערך הקנאות, לא מיניה ולא מקצתה. פירוש הקנאות האמתית אפשר ללמוד ממעשה שהיה, וכך היה:
אתקינו סעודתא שלימתא
בראשית דרכי בשדה עולם הכשרות, אינה ה' לידי להכשיר בית אכסניה ומלון גדול באחד מפסגות הרי שווייץ. יצאתי עם קומץ משגיחים קטן לקראת ההכשרה, שכפי ששיערתי אכן הייתה מלאכה קשה מנשוא, לפי כל דקדוקי ההלכה השונים. בריך רחמנא אשר מלבד כמה שריפות קטנות של מלתעות ה'ברענער', ועל הדרך גם קלקול של עוד כמה מכשירים שונים ומשונים, ולקינוח עוד אי אלו נזקים קטנים פה ושם, גמרנו את ההכשרה בשעטומ"צ כבר ביום חמישי.
מיד עם סיום מלאכת הקודש נתמלאו שטחי המטבח עם עושי המלאכה, רב הטבחים ושר האופים, הם ומשמשיהם עם שלל תואריהם אשר השתלטו כל אחד על מקומו ומשרתו. זה במטבח החלבי בהכנה דרבה לארוחת הבוקר של יום המחרת, ומשנהו במטבח הבשרי בהתחלת בישולי סעודות השבת, מתוך משמני בשר ודגים וכל מטעמים ומעדנים, הרבה מינים עד האחרון שבלפתני התפוחין קדישין, כאשר לקיים את מה שנא' גם' מזה ומזה אל תנח ידך', עשו והכינו מכל מין ומין כמה וכמה סוגים כיד ה' הטובה עליהם.
כמובן שהכל נעשה לכבוד שבת ולא להנאת הגוף חלילה, כלל ועיקר… וכמעשהו של רב הטבחים כך גם מעשהו של שר האופים, שהיה עסוק ראשו ורובו באפיית החלות ובתריסר נהמי, ומיני מתיקה כדובשא לכבודה של שבת קודש.
בחסדי שמיא התנהל הכל על מי מנוחות על צד היותר טוב, ועל הצד המהודר ביותר, עד לבוקר יום השבת… בעת סעודת עתיקא קדישא בצפרא דשבתא, רבתה המבוכה. התברר למפרע שמרוב טרדות ההכנה שכחו לבשל ביצים עבור סעודת יום השבת אשר בשמו יכונה 'אייער מיט צוויבל' [סלט ביצים] שאכן מנהג ישן הוא מקדמת דנא, ויסודתו קודש מימי אנשי כנסת הגדולה ומוזכר בשו"ע (או"ח ריש סי' רצ, ובפמ"ג שם סק"א, ועי"ע בשו"ת רב פעלים יו"ד סי' כג, ויש בה כמה טעמים למילתא )
נו, אם רוב רובם של המלון היו יראים ושלמים חסידים ואנשי מעשה, שערו בעצמכם את גודל המבולקה והריתחא קדישא שאחזו בהם, ואכן בצדק. "הייתכן בשב"ק לא לאכול אייער מיט צוויבל?! היו לא תהיה!". הגדילו לעשות כמה 'אינשי דמעלי' שאיימו על בעל המלון בשבת ['נישט און שבת גערעט'] לתבוע כספם חזרה על ה'עוול' שנעשה עמם.
'אדם בהול על ממונו', ובעל המלון שראה כי כלתה אליו הרעה רץ אלי מהר, לטכס עצה כדת מה לעשות. תוך כדי דיבור עלה בלבו רעיון כי היות ונשארו ביצים מבושלות מארוחת הבוקר ביום שישי העעל"ט אפשר להכין מהן את המאכל החסר. ואם כי הם סגורים על מנעול ובריח בתוך המטבח החלבי, אבל מכיוון שהן פרווה, אין לכאורה שום מניעה מלהוציא אותן לאתקינו מהם סעודתא דמהימנותא. אשר על כן, שטח תחינתו בפניי, יועיל נא הרב ברוב טובו לתת לי את מפתחות המטבח החלבי בכדי להוציאן ממקומן לרווחת הקהל הקדוש, שאינו מוכן לוותר על קוצו של יו"ד בתורת מנהגי ישראל הקדושים.
אם כי שמא צדק בדבריו ונשמעים היו על לב, אבל אני, דעה אחרת הייתה עמדי ותיכף הבהרתי לו ואמרתי שהדבר אינו בא בחשבון כלל ועיקר, מכיוון שהוא נוגד את 'נוהל הכשרות' שקבענו שאין להעביר ממטבח האחד למשנהו, גם אם הן פרווה. לכן, עם הצער שבדבר, לא יעלה על הדעת ולא יבוא לעשות כדבר הזה! והוספתי, כי וודאי אותם אנשי כנה"ג והשו"ע אשר הורונו לאכול ביצים ביום השבת יסכימו עמנו שבכגון דא אסורים הן באכילה, וכשם שמקבלים שכר על הדרישה כך נקבל שכר על הפרישה. ולכן בשבת זו לא נאכל ביצים ויהי מה. והוא רחום יכפר עוון וכו'.
לשבחו של בעל האכסניה ייאמר שהבין העניין והסכים עמי, אם מרצון אם מדעת או בלית ברירה. אולם, באיזו דרך שהוא נודע הדבר לכמה יראים ושלימים אורחי המלון, אשר מנהג ישראל להם תורה, וכעבור מספר דקות היה אולם הסעודה כמרקחה, למה לאסור אם אפשר להתיר, ולמה להתיר אם מעולם לא היה אסור, למה להכניס 'נוהלי כשרות' על חשבון מנהגי ישראל תורה, ולמה…. ולמה… ולמה….
קמתי בעוז, ואמרתי: "מוריי ורבותיי! פינחס היה קנאי גדול והרג את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור, ומובא בכל הספרים הקדושים שהקריאה מעורר הזמן, והרי פרשת פינחס קראנו היום, אשר על כן זקוק אני בדחיפות לכמה 'קנאים' לדבר מצווה ומי לה' אלי…". אההה לזה כבר היה ביקוש רב…. לפתע התחלתי לדבר 'דברים של טעם'…
בבת אחת נהפכתי להיות רבי עם חסידים נערצים…. וכולם כבמקהלה וכמקשה אחת נענו לקראתי ובאש קודש נזעקו: "את מי צריכים להרוג…. מי הוא זה ואיזהו והיכן הוא"… "את היצה"ר!", עניתי, "והוא נמצא בתוככם ממש!, אם תעשו כן, ותהרגוהו, תזכו להיות קנאים אמתיים! תתפלאו לשמוע, אך כן הוא, בכדי להיות קנאי כפינחס אין חובה רק להרוג, אלא בכל דבר שהאדם מחמיר בו לפנים משורת הדין זוכה הוא להיות קנאי… שהרי ה'לפנים משורת הדין' הוא בבחינת 'אין מורין כן' כבמעשה פינחס".
סיימתי את נאומי למול עשרות האברכים ה"קנאים": "לכן, מצווה הבא לידכם אל תחמיצוה, נוותר לפנים משורת הדין על אכילת הביצים לטובת נוהלי הכשרות שהם 'משמרת למשמרת' לפנים משורת הדין, ויסודם קודש במטרה לשמירת צביון המאכלים, ותקראו קנאי אמת". והוספתי: "אם אין ברצונכם להיות קנאים, אזכה אני להיות קנאי ואת הביצים לא תקבלו!". דממה שררה בכל הציבור שהפנימו את המסר, ולרבים מבין האורחים היה זה לראשונה בחייהם שלא אכלו את ה'אייער מיט צוויבל' בשבת, ואני הקטן ביניהם.
סיימתי את דברי בפני הקהל הקדוש בפאתי ההיכל של ה'אייזיק שול' בקראקא ב'שמע מינה' מאותה עובדא: כך היא דרכה של כשרות וחובתה – להתנהג בה לפנים משורת הדין, ולא כל מה שמותר יש להתיר. וטעם הדבר, שהרי פרצה קוראת לגנב, ואם נתיר הפעם פרווה לא מן הנמנע שבעתיד יעבירו ויערבבו בין הצדדים מדעת ושלא מדעת, תערובות דבר איסור ממש. לכן, 'נוהל כשרות' הוא הערובה היחידה שיהיו המאכלים על טהרת המהדרין, וכבר אמרו חז"ל (שבת קה:) כך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו וכו'.
כך גם בדבר הזה אם רק ניתן פתחון-פה כלשהו להתחיל בהיתר, סופו חלילה באיסור ממש, בעירוב של בשר וחלב חלילה. ובפרט לפי המובא בספרים שאם בכל מצוות התורה חשוב ענין 'המשמרת למשמרת', הרי במידי דאכילה על אחת כמה וכמה כי אכילת תיעוב אפי' בשוגג גורם טמטום חלילה, וטעון מירוק ותשובה כמו במזיד, מה שאינו בכל שאר איסורים שנעשו בשוגג (ראה אוה"ח ויקרא יא מג), וכעין זה ששנינו (חולין לו:) מעולם לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ולהיפך ללא נוהל הכשרות הוא כפתח פתוח לשוויה נפשיה כחתיכא דאיסורא. ה"י.
הרי לפנינו קנאות אמתית, קנאות של 'אין מורין כן' – לפנים משורת הדין שנלמד ממעשה פינחס.
כשסיימתי את דברי נשמע לפתע קול מפאתי ההיכל לעבר הקהל הקדוש "אוי, רבי אדאנק, יישר כוח. אני ומשפחתי היינו בין האורחים באותו מלון בשוויץ בשבת ההיא עליה סיפר הרב. מעולם ועד הנה, לא הבנו לנכון על מה יצא הקצף ולמה מנעתם מאתנו את אותו מאכל שבת קדום. ולא זאת בלבד שלא התפעלנו מהפְּסַק בלשון המעטה, אלא גם היטב חרה לנו הדבר הזה, איך יתכן שיהא לנו לראשונה שלא נאכל את החסידי'שע-מאכל בשבת. אמנם כעת, אחר ביאור הדברים, תנו נא לי כבוד הרב את הכבוד לומר לכם יישר כוח על כך". עוד הוסיף ושאל, האם בזה יזכו עכשיו למפרע לקבל עליהם דין 'קנאי'…
קנאות אמת – לפנים משורת הדין
היוצא לעניינינו, כל יהודי ויהודי באשר הוא, לו ירצה יוכל לזכות להיות קנאי כפינחס, והוא דבר השווה לכל נפש, ללא חרב וללא רומח וחנית (וגם ללא אבנים בעצם יום השבת קודש…) והיינו על ידי שבכל דבר שימצא בו להתנהג למהדרין לפנים משורת הדין ולהתחסד עם קונו ויוצרו, יתגבר ויעשנו בעוז.
והדברים אמורים הן בדברי הרשות שלא יהא ר"ל 'נבל ברשות התורה' (רמב"ן ויקרא יט ב, עיי"ש) והן בגדרים וסייגים שיקבל על עצמו לסייע לו בעבודת ה' ובקיום מצוותיו, אם יעשה יתר מהמוטל עליו ויותר מחובתו בבחינת 'לפנים משורת הדין' – יזכה ויתנוצץ בו על ידי זה קנאותיה דפינחס קנאה, וזו הדרך לקיים המצווה הנדירה לקנא את קנאת ה' צבאות, ותורה לא בשמים היא או בקדושי עליון, אלא בלבבך לעשותו, ולב יודע מרת נפשו, היכן ובמה יוכל להתהדר עם בוראו להיות קנאי לה' ולתפארתו.
ומאידך, פרשה זו יפה נדרשת לכל מי אשר בשם 'קנאי' מכנה עצמו שלא כדין, אשר רומח לו בידו לרמוס בהן את הזולת ביד קשה ובזרוע נטויה, אבל מעצמו אינו דורש מאומה. יידע וישכיל כי לא בכל דרך וצורה נוטלים את נזר הקנאות ולא כל מי שרוצה לטול יבוא ויטול כפי תאוותו ונטיית לבבו, הקנאות אמורה בתורה במעשה דפינחס יסודה להוסיף על מצוות התורה ולהחמיר בפרטיה ובהלכות שאין מורין כן לפנים משורת הדין הם, ולא חלילה לגרוע ממצוות ה' או גרוע מכך.
ויעמוד פינחס ויפלל
נעים זמירות ישראל אומר בתהילים (קו ל) "ויעמוד פינחס ויפלל ותיעצר המגיפה". ומובא ב'שפת אמת' (תרמד) שפינחס לא לקח הרומח בידו כמצוות אנשים מלומדה ובלא התבוננות, אלא פינחס לקח החרב כששפתותיו מנענעות בתפילה ובתחינה, וכרמוז בכתוב (תהילים קמט ו) "רוממות אל בגרונם וחרב פפיות בידם", שאותם חסידים המהוללים זוכים לחרב ע"י תורה ותפילה שבפיהם, כך זכה פנחס לרומח ע"י תפילה, ועל דא נאמר "ויעמוד פנחס ויפלל". עכת"ד. [וי"ל ע"פ דבריו ש'רומח' במס"ק עם הכולל עולה 'תפילה' במספר קטן, לומר כי הרומח כלל בתוכה גם מידי אחרינא והיינו תפילה, וכן בדברינו 'ויפל"ל' גם הוא במס"ק עולה רומח עה"כ וכנ"ל שעם הרומח היה פילול והיינו תפילה, והנה כי כן גם 'פגיעה' במספ"ק כנ"ל עה"כ]. (וראה עוד בגמרא ברכות ו: ובסנהדרין פב: ובשמות רבה לג ה, האי ויפלל היכי דמי אם הכוונה לתפילה או למיצוי דין ושפטים).
מוצאי מנוחה אור לב' אדר ב' תשמ"א, זכה לתואר 'ליל הבדולח', ולא לריק. בתקופה שקודם לה ערכו כלל ישראל מצוות מחאות רבתיות בחוצות ירושלים, על גזירות רדיפות הדת בעניינים שונים, וכנקמה או כהתראה נמנו וגמרו במשטרת הרשע לעשות פוגרום כפשוטו וכמשמעו באותו מוצאי-שבת-קודש פר' פקודי בביהמ"ד תולדות אהרן שבירושלים עיה"ק.
הרשעים פרצו להיכל הקדוש, הרסו ולא חמלו הכו וחבלו בזקנים עם נערים באכזריות מופלגת. אותם רשעים חיללו שבת בפרהסיה והגיעו בהמוניהם לרחובות השכונה כבר בעצם יום השבת ברכב ובפרשים כמיטב המסורת הידועה לשמצה בקמיהם. הציבור הק' שנחרד מביזוי כבוד השבת התקומם והחל למחות, אך כ"ק אזמו"ר זצ"ל הורה בתוקף שלא להילחם בהם מטוב ועד רע, וצווה לקיים מצוות המחאה ע"י אמירת תהילים ותפילה. לאחמ"כ זקיני הק' סגר את עצמו עם קהל מרעיו וחסידיו בביהמ"ד לסעודה שלישית ברוב עם, והתחילו זמירות כשרוממות א-ל בוקע מפי גדולים וקטנים ועושה רעש במרומים, בצירוף תפילה ובכייה לנורא עלילה, על אותם רשעים שיזכו לחזור בתשובה.
זכורני כי נשפכו שם דמעות כמים, וההתעוררות הייתה עצומה מה שאין הפה יכול לתאר. אחר ברכת המזון כשהחלו בתפילת מעריב, החלו הם במסע האכזרי שלהם, בזמן שכולנו מלוכדים בתוך ביהמ"ד אין יוצא נכנס ובא ומבחוץ כיתרו את ביהמ"ד – מאות אכזריים מושפלים ואש בעיניהם. בראשונה זרקו לפנים ביהמ"ד דרך החלונות רימוני גז מדמיע [במטרה לכאורה, להגביר בכיותינו עליהם בתפילה שישובו בתשובה ואכן הצליחו בכך מעל ומעבר, ונתקיים בנו בהידור מאה"כ (תהילים קיט קלו) 'פלגי מים ירדו עיני, על [אותם ש]לא שמרו תורתך', אי נמי, מחמת אותם שלא שמרו תורתך…]
בסוף תפילת ערבית עת 'ויהי נועם נשבת במוצאי שבת' פרצו הרשעים את דלתות ביהמ"ד בחוזקה ובקול רעש גדול. הציבור הק' שאחז באמצע עניית 'אמן יהא שמיה רבה' הסתובב לעבר הפתח וענו וצעקו כולם לעומתם כאיש אחד בקול אחד לד' אחד 'יהא שמיה רבה מברך' בקול חוצב להבות אש…
קול התפילה של אותם עשרות אנשי ירושלים הטהורים, לבושי כתונת פסים נקיים מכל כלי משחית ומוקצה, גבר על תאוות הנקם של אותם נבערי דעת חבושי זיין ונושאי חיצים ורומחים. כולם כאחד הם וקציניהם ללא יוצא מן הכלל קיימו 'פליטה גדולה' ובמנוסה רבה סובבו אחור ולא נשאר מהם עד אחד, עד כלות התפילה, אז אזרו שוב אומץ אכזרי נכנסו שוב לביהמ"ד הפליאו את מכותיהם שאין בדומה להן, עקרו מזוזות וביזו ספרים ר"ל כיד מסורת עקירת הדת הטובה עליהם ה"י, ולא נותר בהיכל דבר אחד על מקומו. נורא ואיום.
על כל פנים שמע מינה, כח התפילה היא הקנאות המועילה. ה'יהא שמיה רבה מברך' הוא החרב וחוד החנית שראוי לעשות בהם נקמה בגויים תוכחות בלאומים. הווי אומר, שקנאות לשמה – היא גם תפילה.
ויהי רצון שבעגלא ובזמן קריב, יתגדל ויתקדש שמיה רבה, אמן.
(קטעים נבחרים משיחת גאב"ד חרדים)