"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" (כו, ג)
פירש רש"י: "בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה. ואת מצוותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם".
במצות לימוד תורה ישנם שני חלקים: א. "שתהיו עמלים בתורה", לימוד התורה ועיסוק בה ככל הניתן. ב. "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים", לימוד בכדי לדעת כיצד לנהוג כיהודי הלכה למעשה.
רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל מיעט לדבר על עצמו, אך פעם אחת הוא אמר למאן דהו: "אתה יודע למה למדתי תורה? יש מי שלימודו הוא בדרך של 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', והוא לומד כדי לקבל שכר בעולם הבא או כדי להיות רב או פוסק הלכות. אני לא למדתי לשום מטרה אחרת, מלבד החיוב הפשוט שיש ליהודי לדעת את התורה כולה, כדי שידע מה לעשות!" זה מה שרש"י אומר: "הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים".
נשאלת השאלה: בפשטות, "עמל" הוא לימוד בהתאמצות, אך דבר זה קשה לביצוע באופן תמידי, שהרי גם מי שלומד במשך היום כולו, קשה לו ללמוד כל הזמן בעמל התורה של הרב אלישיב, ועל אחת כמה וכמה שאדם הלומד רק זמן קצר ביום, אינו מסוגל תמיד ללמוד בעמל כה גדול! האם לימוד שאינו בעמל אינו ראוי?
אלא, שיש הלומדים תורה ועושים פלפולים וחקירות. אמנם הגמרא (גיטין מ"ג ע"א) אומרת: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן", דהיינו שדרך הלימוד היא שהלומד מציע פשטים והבנות שונות תוך כדי לימודו, אך גם כשהוא נכשל והדברים שאמר מתבררים כלא נכונים, אין זה כישלון של ממש, שהרי נאמר (תהלים קיט, קסה) "ואין למו מכשול", ואם הוא אכן חותר לאמת, בסופו של דבר הוא יעמוד על הבנת הדברים, ויקבל שכר גם על הכישלון. גם אם הלומד לא מדי למדן וגאון, יש לדעת: מדיבור בלימוד לעולם לא מפסידים! אדם שומע עוד דעה ועוד כיוון, מנסה להבין את דברי חברו, מנסה לסתור את דברי חברו וחברו מנסה לסתור אותו, וכך הולכים הדברים ומתבררים אט אט.
אמנם לעיתים לומדים ולומדים, ונשארים בקושייה או בחוסר הבנה. במקרה שכזה, האדם עשוי לחוש אכזבה, ולחשוב בלבו: "זה לא שווה! מה יצא מזה?"
על כך אומר רש"י: "תהיו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים" – אם אדם לומד על מנת לשמור ולקיים, אזי גם אם הוא נשאר בקושייה ובחוסר הבנה, לימודו חשוב כלימוד תורה והוא יקבל על כך שכר!
יתירה מכך, מובא ב"ספר חסידים" (אות תתשסד) שמי שלמד ולא הבין את לימודו, בעולם הבא יבארו לו את הדברים. ועוד מובא בחז"ל (מדרש משלי, י) שגם אם האדם שכח את תלמודו, מלאכי השרת יזכירו לו אותו בשעת פטירתו, כדי שלא יבוא לדין בביזיון!
רבי צבי קינסטליכר זצ"ל, שכיהן כרב בהונגריה, אומר דבר נפלא במעלת הלימוד לכשעצמו, גם כשנותרות קושיות ללא מענה:
התורה מצוה (דברים כב, א): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך", דהיינו שאם אבדה לאדם אבידה – יש להשיבה לו. ממשיכה התורה (שם, ג): "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם". מקשה הגמרא: מדוע התורה מזכירה שור, שה, חמור ושמלה? הרי די לכתוב משפט כללי ביחס לכל סוגי האבדות!
בתשובה לכך, מביאה הגמרא פלפול ארוך ומסבירה מדוע היה צורך לכתוב כל אחד מהדברים שברשימה זו בנפרד. אמנם כשהגמרא מביאה תירוץ לגבי טעם כתיבת "שה", היא דוחה את ההסבר, מנסה להביא הסברים נוספים, ולבסוף נותרת בקושיה.
במשך אלף ושש מאות שנה, בחורי הישיבות, אברכי הכוללים ולומדי ה'דף היומי' לומדים את הדברים הללו. ולכאורה מה יצא מכך? הרי הקושיה במקומה עומדת! אלא שמה שחשוב הוא שהאדם עמל בתורה, ועל כך בלבד מגיע לו שכר נפלא!
על כך ניתן להמליץ באופן נפלא את דברי דוד המלך (תהלים קיט, קעו) "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי". "תעיתי כשה אובד" – לעיתים אדם לומד ותועה בלימודו, כמו במקרה של השה של השבת אבידה, שהגמרא פלפלה בעניינו ולבסוף נותרה בקושיה. "בקש עבדך" – ואני מבקש: ריבונו של עולם, תן לי על כך שכר! מדוע? "כי מצוותיך לא שכחתי" – ישבתי ועמלתי בתורתך הקדושה!
(רבי אריה יודלביץ שליט"א- נאה דורש ויקרא)