באמירת סליחות, הנאמרת בשעת לילה מאוחרת, היו שהתנגדו לבואן של נשים ונערות שהגיעו בהמוניהן לאמירתן, ואמרו לי שעלי לסגור את עזרת הנשים בזמן הזה.
הלכתי לגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, וסיפרתי לו דברים כהווייתם: יש באזור ציבור שלם של אנשים החרדים לדבר ה', שטוענים בלהט, שאין זה מתאים שמאות רבות של נשים ובחורות תסתובבנה ברחובות בשעה כזאת, ואף איימו במלחמה נגד התופעה הזאת. האם לסגור את עזרת הנשים בשעת אמירת הסליחות?
אני מצדי נטיתי להיענות לבקשתם. אינני אוהב מלחמות, חס ושלום, ובפרט בדברים הנוגעים ליראת שמים. אני אוהב שהכל יהיה נקי, רגוע ושקט. אולם הרב אלישיב היה נחרץ בדבריו: "חס ושלום! בשום פנים ואופן אל תסגרו את עזרת הנשים! זהו בית ה', ואי אפשר למנוע מנשים להגיע אל בית ה'!".
אלף וחמש מאות נשים, ואפילו אלפיים, באות כל לילה, ורבות מהן התחזקו וחזרו בתשובה! הן ספרו לרבנית שהרהור התשובה הראשון שנצנץ בהן, היה בעת אמירת הסליחות!
מדובר על נשים חילוניות, או חילוניות למחצה לשליש ולרביע, שהוציאו את ילדיהן מבתי ספר חילוניים והעבירום לחנוך תורני. כל זה מאמירת הסליחות באווירה המיוחדת, שזעזעו את לבן והרימו אותן אל על.
באמת חבל היה לאבד את כל הנשמות הללו.
ידוע שתשובה אינה מועילה, כל עוד האדם עדיין אחוז בחטא, כפי שאמר הכתוב: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה, ז) – קודם כל יש לעזוב את החטא, ורק לאחר מכן נתן לשוב אל ה' יתברך בתשובה שלמה.
אדם המבקש לחזור בתשובה בטרם עזב את חטאיו, דומה למי שאומר: 'כן, כן, אני באמת רוצה להגיע לירושלים!' אך בפועל ממשיך לנסוע לכוון תל אביב… הוא לעולם לא יגיע לירושלים, כל עוד ייסע בכוון ההפוך. אי אפשר לחזור בתשובה כל עוד דבוקים בחטא.
אולם, גם עזיבת החטא אינה מספיקה, ולאחר שאדם עזב את החטא – עליו להתחרט על מה שעשה, ולקבל על עצמו שלא לעשות זאת בעתיד.
כללו של דבר, כדי לעשות תשובה יש צורך לעמוד בשלושה תנאים: א. עזיבת החטא, כפי שנאמר: "יעזוב רשע דרכו", להבין שאין זו הדרך הנכונה. ב. חרטה, שיתחרט החוטא בכל לבו, ויצטער ויבכה על שהלך בדרך רעה. ג. קבלה לעתיד, שיקבל על עצמו שלא יחטא עוד (רמב"ם פ"ב ה"ב).
מבין שלושת התנאים, התנאי הקשה ביותר ליישום הוא ה'קבלה לעתיד', כלומר שיקבל על עצמו בלב שלם שלא יחטא עוד, עד שהקב"ה בעצמו יעיד עליו שלא ישוב לחטא לעולם.
לפעמים אדם אומר בלבו: 'כן כן, גמרתי, אני יותר לא נכשל בעברות, מכאן ואילך אשמור שבת כהלכתה'. אבל תוך כדי כך הוא חושב: 'רק שפלוני לא יבוא אלי, כי אז אהיה חייב ללכת עמו'… ואם כן אין זו קבלה אמתית.
אמנם קבלה זו אינה קלה, אבל אם אדם מקבל על עצמו באמת ובתמים שלא לחטוא עוד – הקב"ה מסייע בידו לשוב בתשובה שלמה.
הפסיד את הזדמנות חייו!
בחודש אלול, כמה ימים לפני ראש השנה, דפק ה'חפץ חיים' זצ"ל על הבימה, ושאל את תלמידי הישיבה: "מי מוכן לקבל עליו שלא לדבר עד ראש השנה ובמהלך עשרת ימי תשובה, שום מילה של לשון הרע?".
המעשה לא ארע בישיבה מן השורה, אלא בישיבת ראדין, ישיבתו הנודעת של ה'חפץ חיים'. למרות זאת, אף בחור לא הצביע כדי לקבל על עצמו את הקבלה.
בסופו של דבר התעורר בחור צעיר ואמר ל'חפץ חיים': "רבי, מוכן אני לקבל עלי שלא לדבר לשון הרע, אבל אבק לשון הרע זה קשה, 'וכולם באבק לשון הרע', אינני יכול להתחייב התחייבות קשה כזאת!".
אמר לו ה'חפץ חיים': "וכי אבק אינו מעוור את העיניים? הרי אם ישימו לאדם אבק בעיניו הוא יתעוור!".
בהזדמנות אחרת אירע בראדין מעשה נורא: היה זה בפורים. אחד מתלמידי ה'חפץ חיים' פנה אל רבו, והביע את רצונו: "מבקש אני מרבינו שיבטיח לי, שאזכה להיות במחיצתו בעולם הבא!".
מדובר בבקשה עצומה. להיות בקרבתו של ה'חפץ חיים'. אין זה אדם פשוט שעשה דבר-מה וחלף מן העולם. פועלו של ה'חפץ חיים' מהדהד בכל תבל ומלואה. הוא הנחיל לנו את הזהירות בענייני לשון הרע, הוא חיבר את ה'משנה ברורה'. אין לתאר את גודל השפעתו על כלל ישראל לדורי דורות, וכל זאת בענווה, בישרות ובפשטות… והנה בא בחור ישיבה צעיר, ומבקש להיות במחיצתו בגן עדן!…
אמר לו ה'חפץ חיים': "אם תבטיח שלא תדבר מילה אחת של לשון הרע או אבק לשון הרע כל ימי חייך, מבטיח אני לך שתהיה לידי בעולם העליון!".
כאשר ראה ה'חפץ חיים' כי הבחור אינו מסוגל להגיע לידי החלטה, אמר לו: "אינך חייב להשיב לי מיד, חשוב על כך במשך כמה דקות, ולאחר מכן תאמר לי האם אתה מוכן להתחייב על כך".
הבחור הרהר בעניין, ולאחר מכן אמר: "זו קבלה קשה מדי, נראה לי שלא אעמוד בה!".
לאחר מכן התבטא ה'חפץ חיים' ואמר: "כמה סכל בחור זה! הלא היה יכול לזכות בזכויות עצומות, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, אם רק היה מקבל עליו להיזהר מאיסור לשון הרע. אבל הוא לא הסכים, ואיבד ברגע דבר עצום!".
הרב אפרים הכהן זצ"ל, שהיה תלמיד חכם גדול וחסיד קדוש, עלה לירושלים מעיראק. הוא היה מראשי המקובלים בישיבת 'פורת יוסף', ונודע כדרשן מופלג.
המונים היו באים לשמוע את דרשתו בשבת שובה, שבה היה מעורר להתחזקות בקיום מצוות התורה. במוצאי שבת שובה, היה ליד ביתו תור ארוך של אנשים, שרצו שהרב ילמדם דרך תיקון.
אחד העוונות שצריך להיזהר בהם במיוחד בימים אלו, הוא עוון לשון הרע.
נאמר בפסוק (תהלים לד, יג): "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". בא אדם ורוצה לספר לך לשון הרע? אמור לו: "אינני רוצה לשמוע!".
מסופר על ה'נודע ביהודה' זצ"ל, שאם היה אדם בא לדבר עמו בזמן שישב ועסק בתורה, היה אומר לאותו אדם: "בא ונאכל יחד".
תמה אותו אדם: "לאכול? עכשיו? והרי לא לאכול באתי אלא לדבר עם הרב…".
הראה לו הרב את דברי הגמרא (חגיגה יב ע"ב): "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין לו גחלי רתמים". "אם אפסיק עתה מהלימוד כדי לשוחח", אמר לו הרב, "נאכל שנינו גחלים…"
מחמת כך, אם לא היה צורך אמיתי ודחוף לשוחח עם הרב, היו פוחדים להפסיקו מלימודו, קל וחומר בעניין דיבורים אסורים.
תשובה על שגגות
יש חטא ויש עוון.
חטא פירושו: עבירה בשוגג ובלא כוונה. אדם קם באמצע הלילה, שכח ששבת היום, ובטעות הדליק את האור.
כשהיה בית המקדש קיים, במקרה כזה שחטא בחטא של כרת בשוגג, היה מחויב להביא קורבן ולהתוודות עליו: אוי לי, מה עשיתי!…
הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל היה רגיל לשאול: למה צריך אדם כזה כפרה? מה כבר עשה המסכן? הרי הוא לא התכוון כלל!
אלא, הטעים: מעולם לא ראינו אדם לוקח סכין, וחותך את עצמו בשוגג ובלא מתכוון… כי אלו החיים שלו, ואיך יעלה על הדעת לשכוח ולחתוך את עצמו?…
מי שהמצוות הן החיים שלו – "כי הם חיינו ואורך ימינו" – לעולם לא יוכל לשכוח אותן! ומי ששכח מהן – חייב לעשות תשובה ולהביא קורבן לכפרה.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני')