"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (כה, לה)
הגארנישט – עולם ומלואו
הזוהר מספר סיפור מפליא: עני אחד הגיע לתנא הקדוש רבי יצחק וביקש: "רבי! החיה את נפשי". אמר לו רבי יצחק: "לצערי יש לי רק חצי פרוטה. אי אפשר לעשות אתה כלום". השיב לו העני: "גם לי יש חצי פרוטה בכיסי. חצי פרוטה ועוד חצי פרוטה עולים ביחד פרוטה, ובפרוטה אפשר לקנות לחמניה אחת". ורבי יצחק נתן לו בשמחה.
באותו לילה חלם רבי יצחק חלום: הוא נכנס לים הגדול ולפתע גלים אדירים סוחפים אותו פנימה. כל ניסיונותיו לצאת החוצה לא צולחים. המלחמה נראית אבודה. והנה הוא רואה את רבו, רבי שמעון, מושיט אליו את ידיו בכל הכוח, אך גלי הים מפרידים ביניהם, ורבו לא מצליח לאחוז בו בידיו. הוא קורא קריאת שמע ומתחיל באמירת הווידוי.
ברגע האחרון מגיע המלאך המושיע. ומי זה היה? אותו עני שרבי יצחק נתן לו חצי פרוטה. הוא עומד ביניהם ומחבר את זוגות הידיים. כך יכול היה רבי שמעון לאחוז בידיו של רבי יצחק ולהוציאו מהמים.
זהו שאומר הפסוק (תהלים מא, ב): "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'", ונאמר עוד (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".
ה"בן איש חי" מבאר במתיקות את ההבדל בין טלסקופ לבין מיקרוסקופ: תפקיד הטלסקופ הוא לקרב דברים רחוקים. ישנם כוכבים ענקיים, גדולים פי כמה וכמה מהשמש. דא עקא, המרחק מהם הוא מרחק שנות אור. אפשר, אפוא, לראות אותם רק באמצעות הטלסקופ.
אבל, אני מתפעל יותר, ממשיך ה"בן איש חי", מהמיקרוסקופ. נקודה פצפונת על התפוז, גארנישט מיט גארנישט, אולם כשאתה מביט עליה מבעד למיקרוסקופ, אתה רואה יצור חי, ענק, עם שתים עשרה רגליים, קרניים לראשו וכו'. פתאום אתה רואה שהגארנישט הזה הוא עולם ומלואו.
מסיים ה"בן איש חי": רבי יצחק נתן חצי פרוטה. זה נראה באמת גארנישט. אבל בשמים מסתכלים על זה במיקרוסקופ. חצי הפרוטה הזאת מתגלית כעולם ענק. וגם במצבים שרבי שמעון לא יכול היה להציל, הגארנישט הזה הוא זה שהציל.
מה בין ים המלח לכנרת?
בארץ ישראל ישנן שתי ימות: ים המלח והכנרת. ים המלח מכונה 'ים המוות'. אין יצורים חיים במימיו. מאידך בכנרת יש חיים, דגים מסוגים שונים, והיא גם מגדלת את פירות גינוסר המתוקים והמשובחים, שחז"ל (פסחים ח ע"ב) אמרו עליהם: "מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים? כדי שלא יהיו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים – דיינו".
המדרש אומר שים המלח לא נוצר מששת ימי בראשית. מתחילה היה שם עמק, וכל היאורים הקרובים נדבקו זה לזה ונשפכו לשם. ים המלח קיבל את מימיו מאחרים, המים לא היו שלו! אך כיון שלא רצה להעביר ממימיו לאחרים, ולא הסכים שיזרמו ממנו מים למקומות אחרים – נעשו מימיו מלוחים. התקיים בו מקרא שכתוב (תהלים קז, לד): "אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ". מדה כנגד מדה יש כאן: הים לא רצה לתת ממימיו ולהחיות אחרים – ואף בו לא ייתכנו חיים.
לעומת זאת הכנרת, היא מקבלת את מימיה מהחרמון, נהנית מאחרים, אבל גם מעבירה לאחרים, לירדן. התוצאה: מימיה מתוקים. היא נותנת חיים לאחרים – וגם בתוכה ייתכנו חיים.
כשנותנים לאחרים – אף פעם לא מפסידים. רק מרוויחים.
הכתוב אומר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ". אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל: לא כתוב 'והחזקת אותו', כי באמת לא אתה הוא המחזיק אותו. כתוב "והחזקת בו", אתה רק הצינור שדרכו עוברת אליו הברכה מהשמים. ואדרבה, השפע שמגיע אליך הוא בזכות היותך הצינור להעברת השפע אליו. אתה הנהנה הראשון ממה שאתה מעביר לאחרים.
(רבי חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א – דורש טוב ויקרא)