מאת: הרב טוביה פריינד
פותח הראב"ד הגר"מ שליט"א: "יסוד ועיקר חג הפסח הוא חיזוק האמונה. ועל אמונה צריכים לשוחח ולהחדיר בקרבנו תמיד שהקב"ה בורא ומנהיג את כל הבריאה. וכמו שראינו במצרים שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל במצרים והרג דוקא במצרים (שמות י"ב, כ"ז). וכמו כן אף במכת חושך שהקב"ה הבדיל בין ישראל למצרים וכמוש"כ (שמות י', כ"ג) "ולא ראו איש את אחיו וגו' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם", ומבואר בזה שבנס יציאת מצרים הרגשנו איך שהקב"ה מנהיג את כל אחד בפרטות ממש, ומבדיל בין אחד לאחד אם ימות או לא, ואם יהיה לו אור או חושך".
הראב"ד מצביע לדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא (שמות י"ג, ט"ז) שכתב: ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד כל התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון", עכ"ל הרמב"ן.
"ופעם בא אחד למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל וסיפר לו בהתפעלות על ה'טלפון' שהיה אז המצאה חדשה שהמציאו בימים ההם, וסיפר הלה לגרי"ז את הפלא הגדול שבטלפון – שאדם מדבר מירושלים ושומעים בחיפה, ולא רק בחיפה אלא אפילו באמריקה ואוסטרליה, והתפעל מאד מהפלא.
"השיבו הבריסקער-רב זצ"ל: 'אני מתפעל מאד גם מעצם הדבר שאתה מדבר כאן לפני ואני שומע, שאין זה פלא פחות מהפלא של הטלפון, וכל מה שאתה מתפעל מהטלפון יותר היינו רק משום שהטלפון הוא דבר חדש ואילו מה שאדם מדבר אל חבירו מפה לאוזן זהו דבר שאתה רגיל לראותו מלידה ודרך האדם להתפעל רק מחידושים, אבל אליבא דאמת אין חילוק בין הפלא של הטלפון לפלא של עצם הדיבור, שגם עצם הדבר שעין רואה ואוזן שומעת ופה מדבר כולו הוא נס ממש'. וזכה הגאון מבריסק להגיע להכרה ברורה שאין שום טבע בעולם והכל הוא מגזירת עליון וכמוש"כ הרמב"ן.
אין טבע בעולם
"ובזה אפשר להבין מה שאמר רבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א) 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק'. שכל כך ברור אצלו שאין טבע בעולם אלא הכל מהבורא יתברך, עד שלא ראה חילוק בין שמן המוטבע בעולם שידלוק לחומץ שאינו דולק על פי טבע, כי הכל הוא מהשי"ת, ואצל השי"ת אין חילוק בין חומץ לשמן.
"ועל דרך זה פירש בספה"ק 'נועם אלימלך' (הוספות ליקוטי שושנה) את הפסוק בפרשת בשלח 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' (שמות י"ד, כ"ט), דהכוונה בזה שבשעת שעברו ישראל בתוך הים, זכו להגיע להכרה ברורה שאף כשהולכים 'ביבשה' שהוא על פי הטבע, זהו גם כן נס גמור וכמו 'בתוך הים' ממש".
"ולבורא יתברך אין הבדל בין קריעת ים סוף להנהגה התמידית של הטבע. ובזה מובן גם מאמר חז"ל (פסחים קי"ח ע"א) 'קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף'. וכבר עמדו רבים מהמפרשים לבאר ענין זה למה פרנסתו של אדם קשה כל כך?
"אמנם נראה דאדרבה, חז"ל נקטו דווקא פרנסה שנראה לעין כל כטבע ממש ועולם כמנהגו נוהג, וכל אחד מתפרנס מעולם המסחר אשר כל הנהגתו הוא בדרך סיבה ומסובב ובדרך טבעי לגמרי. ועל כך אמרו חז"ל שפרנסה שווה לקריעת ים סוף, שכמו שקריעת ים סוף הוא נס גמור וניכר לעין כל שהוא מאיתו יתברך, כן הוא גם פרנסה שהקב"ה מסובב כל הסיבות וקוצב לכל אדם את פרנסתו, וזה מה שאמרו קשה מזונותיו של אדם, שאצל הקב"ה אין קושי לקרוע את ים סוף יותר מפרנסה ולא פרנסה יותר מקריעת ים סוף, כיון שאין אצלו כלל חילוק בין טבע לנס".
איך מגיעים למדרגה של אמונה ובטחון לחיות במדרגה שבו יחזו ויבחינו בכל עת כי גם ההרגל והטבע הינם בגדרי 'ניסים'?
"על ידי שהאדם יכיר וידע בבירור שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, בוודאי יגיע לבטחון בהשי"ת, כי יסוד ה'בטחון' הוא ה'אמונה' בהשגחה פרטית.
"ובגדר הבטחון כתב ה'חזון איש', שאינו נכון מה שאנשים אומרים 'סי וועט זיין גוט' – 'יהיה טוב' ובוטחים בה' שוודאי יצליחו כפי מה שהם רוצים שיצליחו, שזהו טעות! שהרי הקב"ה מעולם לא הבטיח לאדם שיהיה לו כפי רצונו, וודאי יכול להיות גם לא טוב לפי ראות עיני האדם. אלא ענין הבטחון הוא שידע שמה שהקב"ה עושה, זהו הטוב האמיתי עבורו, וכשיגיע להכרה ברורה זו, ישליך עצמו על ה' בלא דאגה, כי ידע שאף שלא מבין מה טוב עבורו, אבל מה שהיה עמו זה מה שהקב"ה רוצה, וזה מה שטוב עבורו באמת.
"הבריסקער-רב היה אומר עוד, שיש אנשים שאומרים 'יהיה בסדר' ומרגיעים את עצמם, והם חושבים שהם בעלי בטחון שהלא הם רגועים. אולם אין זה בטחון, כי אין הם בוטחים על הקב"ה, אלא הם רגועים משום שהם סבורים שאין כאן צרה כלל. ואדרבה בעל בטחון אינו אלא מי שמשריש בקרבו שמצד המציאות המצב הוא קשה מאד, וזהו עת צרה כעת ויש הרבה ממה לפחד, ואז כאשר ירגיע עצמו על ידי שיבטח בקב"ה, נחשב לבעל בטחון.
"עוד הוסיף הבריסקער-רב לומר, שבעת צרה צריך לפחד מהעבירות שבידו ולדעת שהעבירות עלולים לפגוע בנו קשות ח"ו. וכמו שמצינו ביעקב אבינו שפחד בעת צרה שמא יגרום החטא, וכדכתיב (בראשית ל"ב, ח') 'ויירא יעקב מאד', ואמרו חז"ל שפחד מן החטא ומבואר שבעת צרה אין להרגיע עצמו ולדמות שבזה גופא הוא בעל בטחון, אלא אדרבה צריך להכניס בליבו יראת חטא, ולדעת שהקב"ה יכול עכשיו להענישו על חטאיו, ולחשוב ולטכס עצה איך לתקן דרכיו כדי למנוע את הפורענות".
שמעתי מהגה"ק רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד, כשהיה אצלנו בלונדון שנשאל: מהו גדר חובת הבטחון, והלא צריך לעשות השתדלות וכמו שכתוב 'וברכתיך בכל אשר תעשה'. והיינו שהקב"ה שולח את ברכתו רק לאחר שהאדם עושה, וא"כ מהו הגדר והשיעור בחובת השתדלות? ומתי יש לעשות השתדלות כדי לקבל את ברכת ה'? ומתי יש להימנע מהשתדלות ורק לבטוח בה'?
"וענה הגאון רבי אלחנן זצוק"ל, שאינו יכול לקבוע מהו הגדר של השתדלות מרובה יותר מדי, וכמה מהזמן צריך לקצר בהשתדלות. אבל צריך לדעת יסוד גדול שהוא מיסודי התורה והאמונה – שאין חטיפות כאן בעולם הזה, והיינו שעל ידי השתדלות מרובה יותר מדי, לא יצליח לחטוף הנאות העולם הזה, שאפילו אם באמת יצליח להרוויח יותר על ידי השתדלותו המרובה, אבל כיון שאדם לא יכול לחטוף הנאות ממה שלא נקצב לו, מביאים עליו מהשמים צער אחר אצלו או אצל משפחתו, כדי שבצער הנוסף הזה, ישלם על ההנאה שחטף, ואז לא יהיה בידו הנאות נוספות ממה שלא נקצב לו, שכמה שהקב"ה קבע לו כן יקבל, ולא יצליח להרבות לו הנאות על ידי 'חטיפות'.
"ופעמים רואים שאדם מוותר על הרוחניות שלו כדי להתעשר, ומשקיע את חייו בגשמיות במקום ברוחניות, והוא מצליח להתעשר, ונראה שכביכול הוא הצליח על ידי שעזב את התורה, אבל צריך לדעת, שהאמת היא שלא רק זו בלבד שלא הרוויח כלום, אלא אדרבה גם הפסיד מזה. שאח"כ עוד עשוי שיבואו עליו צרות כדי לשלם את ההנאות והעושר שלקח על ידי השתדלות שלא כדין, שעזב וזנח את הרוחניות בשביל הגשמיות. וזה צריך אדם להחדיר את תודעתו: אין חטיפות הנאות בעולם הזה כלל. יש רק חטיפת מצוות. ולעתיד לבוא דווקא יסביר לנו הקדוש ברוך הוא את הנהגתו עם הכלל והפרט בעולם הזה.
והג"ר אלחנן זצ"ל הוסיף עוד ואמר שעיקר השתדלות האדם בעולם הזה, צריך שיהיה על ענין אחד – להרבות כבוד שמים ולהשתדל לעשות לטובת נשמתו הנצחית, ולא להתעסק הרבה בהשתדלות מרובה על ענייני העולם הזה שהוא כעראי ואין להתעסק בזה יותר מדאי".
בהשתדלות מיוחדת פוגם במידת הבטחון
מוסיף הראב"ד ואומר את ששמע מהגרי"ז מבריסק בשם הגר"א מוילנא, אחרים אמרו זאת בשם המגיד מדובנא: "שציירו מה שנקרא 'בעל בטחון' עפ"י משל לאדם שרוכב על חמור, והניח על החמור גם משא כבד, ובשעה שהרגיש שהחמור עומד ליפול מעומס המשא, לקח את המשא והניחו על כתפיו כדי להקל על החמור. והנה אדם זה לא פעל מאומה, שכן אין חילוק לחמור אם המשא נמצא על קופו או על כתפי האדם הרוכב עליו. וכך גם מרגיש בעל בטחון בשלמות, שאינו פועל מאומה על ידי השתדלות, שהאל גם לפעול השתדלות צריכים אנו סיוע מהבורא יתב"ש, וא"כ מהו החילוק אם יעשה השתדלות או לא, והרי אצל הקב"ה קל וכבד שוין, ולכן בעל בטחון גמור מותר לו להשליך הכל על הקב"ה ואינו עושה השתדלות.
"וכמה פעמים ראיתי איך שהבריסקער-רב היה שוקל על כמה ענייני השתדלות אם זהו בגדר השתדלות מיותרת ויש בזה פגם במידת הבטחון. וכמה נפלאים הדברים, שבעוד שבענייני שמים היה דואג תמיד אם לא עשה מספיק פעולות כדי חובתו, הרי שבענייני עצמו תמיד היה מיצר ודואג להפך – שמא פעל יותר מידי ופגע בחובת הבטחון.
"זכיתי לשמש כמה גדולים וצדיקים זצ"ל, ואצל מרן הגאון מבריסק הגרי"ז זצ"ל ראיתי בחוש את מידת האמונה והבטחון שלו שהיה מפליא, בכל פעולת השתדלות שהיה עושה היה דואג ושוקל אם יש בזה פגם במידת הבטחון – אם זה ובגדר השתדלות מיותרת, וכל זה עשה מתוך פחד הדין. וכדרכו בכל מעשיו שראו עליו איך עומד פחד ואימת הדין לנגדו בכל רגע".
"אספר לכם מעשה אשר בדידי הוי עובדא, בהיותי תלמיד בישיבה של מו"ר הגה"צ רבי משה שניידר זצ"ל בלונדון: המצב הכלכלי באותם הימים שלמדתי בישיבה, היה קשה מנשוא, ופעמים שהגענו למצב שלא היה כלל מה לאכול, פשוטו כמשמעו. לא כפי מצב דורנו שב"ה הבחורים הורגלו בשפע, ואין מושגים של דוחק כזה בעולם הישיבות.
"ערב אחד קרא לי מו"ר ראש הישיבה, וביקש ממני להתדפק על פתחי נדיבים ולבקשם שיעזרו במתת ידם להצלחת הישיבה מחרפת רעב. ואכן עשיתי כפקודתו, כל ערב כיתתי רגלי בין הבתים, אך כמה שהשתדלתי לא עלה הדבר בידי, מאחר שרובא דרובא מאותם בתים שדפקתי על פתחיהם לא פתחו כלל. ויש שפתחו דלתותיהם ופטרו עצם בטענות שיש להם התחייבויות קודמות וכיו"ב. ומהם שצעקו לעברי שבני הישיבות ילכו לעבוד ולא נבקש מהם לשאת בעול הישיבה, בעוד שאנחנו יכולים להתפרנס בכוחות עצמנו. ומהם ראיתי שתלו מודעה בפתחי החצרות שהכניסה לכלבים ומקבצי נדבות אסורה! וכך חזרתי בפחי נפש לישיבה, בהרגשה שלא די בזה שלא הצלחתי לאסוף כסף כלל, אלא הישיבה גם הפסידה את הוצאות הנסיעה שלי.
"למחרת התיישבתי ללמוד כהרגלי בהיכל הישבה, והנה הגיע לאוזני שמועה שמו"ר ראש הישיבה מחפש אותי, חששתי מאוד שמקפיד עלי, שלא פעלתי מאומה, והתכוונתי לומר לו, שסובבתי לאסוף מעות אך לא הצלחתי. אך לפליאתי, ראיתי שבא לנגדי, כשפניו צוהלות משמחה, אומר לי: 'מגיע לך יישר כח, ברוך ה' שהצלחת בהצלחה גדולה'. מיהרתי להשיב לו שכנראה טעות יש כאן, שהרי לא פעלתי מאומה, יודע אני עד כמה שלא הצלחתי. אך מו"ר השיב לי בשמחה שעל פי פעולתי אתמול, בא אליו היום בבוקר יהודי ונתן לו עשרים וחמש ליש"ט – סכום נכבד מאד בימים ההם. שאלתיו איך זה קשור למה שעשיתי אתמול? השיב לי מו"ר זצ"ל, הרי אנו מאמינים בני מאמינים ויודעים שההשתדלות אינה הסיבה לתוצאה ,אל שגזירה היא מלפניו שבלא השתדלות מצד האדם אין הקב"ה נותן את מה שנגזר כבר, וא"כ וודאי זה שייך אליך, שמאחר שאתה עשית את ההשתדלות ממילא הקב"ה עזר לנו, והרבה דרכים למקום, ועל ידי השתדלותך במקום אחד, הושיע אותנו הקב"ה ממקום אחר. ראש הישיבה רבי משה שניידר חי באמונה ובטחון, ולכן גם ראה את ההשתדלות באופן אחר".
עם הגאון מבראנוביץ בלונדון
הראב"ד שליט"א הזכיר בנועם שיחו את שזכה לשמוע מהגה"ק רבי אלחנן ווסרמן זצוק"ל הי"ד, בשהותו אצל הוריו. שמענו על הקשר המיוחד על שה'לונדונער-עילוי' בימי ילדותו ל'בראנוביטשער-גאון' כראש ישיבה גדולה בעולם התורה, וכך הוה: הגאון רבי אלחנן וסרמן, היה נוסע כמעט כל שנה ללונדון לצורך מגבית לטובת ישיבתו – שבברנוביץ שבליטא, וכאמור, היה מתארח בבית הורי הראב"ד שליט"א, באשר ידע ששם יוכל לסמוך על כשרות המאכלים ועל התנהלות הבית עפ"י התורה, והיה סועד עמהם בשולחן שבת.
"בשעה שהיה רבי אלחנן מגיע לביתנו, היה אבא סוגר את חנותו ומתמסר לעזרת הגאון רבי אלחנן – ללוותו בדרכיו ולהיות לו לעזר במקום ניכר, ובפרט שרבי אלחנן לא הכיר את שפת המדינה – אנגלית, והיה נצרך לסיוע בכל אשר הלך, ובזמנים שאבא זצ"ל לא היה יכול ללכת ללוותו, הייתי מתלווה אליו להנחותו ברחובות העיר לונדון".
לאחר פטירת אבי המשפחה רבי אשר זצ"ל, לא היה יכול רבי אלחנן להמשיך להתאכסן אצל האלמנה, אך מ"מ המשיך לבוא לביקורים מידי פעם והיה מנצל את ההזדמנות בבואו לביתם לקרב את היתומים ולדבר דברי ניחומים ואמונה על ליבם, והיה בוחנם על תלמודם. ואז היה הגר"מ שליט"א ממלא מקום אביו בתפקיד להנחות את רבי אלחנן ברחובות העיר, והיה מלווה אותו לבית הכנסת מידי יום, ואז היה שומע את דרשותיו בבתי הכנסת. רבי אלחנן שעמד על טיבו, התבטא עליו בזה"ל: 'הוא דבר שיש בו ממש', וכאשר היה כבן שית או כבן שבע, נבחן אצל רבי אלחנן על על סוגיא דשכיר ותושב בקידושין, ור' אלחנן הוסיף לו גם ביאור בדברי הגמ'.
האם ביקשה ברכה עבור בנה 'משה' מרבי אלחנן זצ"ל, אולם הגאון רבי אלחנן סירב לכך, שכן סבר שאין לברך על ענייני רוחניות, (מאחר שלא מועיל ברכה לרוחניות, ועוד שהדבר עלול לגרום לילד להבין שהוא לא צריך לעמול – מאחר שהוא יכול לסמוך על הברכה), אך היא בתקיפותה אמרה לו: 'איך בין א אלמנה, און איך הייס אייך'… – 'אני אלמנה ואני מורה לכם לברכו'. ואכן, הגאון רבי אלחנן הסכים ובירכו, והפליג מאד בברכתו באריכות וכאשר נשאל הראב"ד שליט"א מה בירכו? לא אבה לומר, אלא רק זאת: 'כשהוא בירך, אז הוא כבר בירך'…
מספר הראב"ד שליט"א על ימי עלומיו שליווה במקום אביו את הגר"א וסרמן זצ"ל: "ביום מן הימים הוצרך הגאון רבי אלחנן הי"ד לנסוע באוטובוס, וליוויתי אותו בדרכו. בלונדון כבר באותם ימים היו מושבי האוטובוס מרופדים, והגאון רבי אלחנן ביראתו הטהורה חשש שמא הריפוד עשוי משעטנז, וישנם דעות בפוסקים שאסור לשבת על מושב העשוי משעטנז, ולכן עמד בזמן הנסיעה, וזאת על אף שלפי חוק המדינה בלונדון באותם הימים היה אסור לעמוד באוטובוס בשעה שהיה כיסא פנוי לשבת.
"נהג האוטובוס שהבחין ברבי אלחנן עומד בנסיעה בשעה שלידו היה כיסא ריק, צעק על רבי אלחנן שהוא עובר על החוק, באשר אינו יושב על הכיסא הפנוי. רבי אלחנן שלא ידע כיצד לבאר לנהג הערל את חשש האיסור, ביקש הימנו, להשיב לנהג קצרות באנגלית: 'זה לא כשר'. אולם הנהג ענה בזעם: 'לא ביקשתי ממך לאכול את זה, בקשתי ממך לשבת על זה'. והורה לרבי אלחנן לרדת מיד מהאוטובוס, ואכן רבי אלחנן ירד מיד מהאוטובוס, ועשה את דרכו רגלית כדי להינצל מאיסור שעטנז. – מעשה זה עם היראת שמים העילאית של רבי אלחנן, נחקק בליבי מימי עלומי, והדבר שימש לו כאבן דרך ביראת שמים לימים הבאים".
'דער לונדונער-עילוי'
בני ירושלים של מעלה שזכו לשהות במחיצת ה'בריסקער-רב', הטשיבינער-רב וה'חזון איש', הכירו מימי ילדותם את הראב"ד בתור דער 'לונדונער-עילוי'. אחד מהם היה מורי זקני, הגה"צ רבי נטע פריינד זצ"ל, שיבדל"ח היה ידידו הקרוב של הראב"ד רבי משה שליט"א שהגיע מלונדון לארה"ק, וכך סיפר לי בשעתו:
רבים מגדולי ישראל שהגיעו לאנגליה, קבעו אכסניה בביתם של הורי הראב"ד שליטא, הרבני רבי אשר שטרנבוך זצ"ל שהיה ממשפחה מיוחסת ירא ושלם. הגאונים שפקדו את ביתם היו: רבי אלחנן וסרמן; רבי הירש גליקסון; רבי אהרן קוטלר ורבי אליהו דסלר. ואם הראב"ד הייתה מבקשת תדיר לבניה להסתכל על גדולי הדור שהיו נמצאים בביתם, ואומרת להם 'חזו חזו בני איך נראה גדול אמיתי', התבוננו איך הם מנצלים כל רגע ללימוד התורה.
הגר"מ שליט"א היה מנצל את הימצאותם של ענקי התורה והרוח האלו בסביבתו, והגאונים הללו חיבבו אותו עד למאוד בשל גאונותו המופלאה והייחודית, וכך נעשה מקורב לגדולי ישראל כבר מגיל צעיר מאוד. ובמשקפיים של תורה ובמבט של הלכה, היה מתבונן ועוקב אחר כל תנועותיהם והליכותיהם, ודולה מהבאר הגדולה להשקות ממנה תורה ויראה, לדורות הבאים. גדולי ישראל השתעשעו עם העלם רבי משה, וכינהו בתואר 'עילוי'.
שמו התפרסם באנגליה בילדותו, כאשר בתחרות חיבורים לילדים בכל רחבי אנגליה, נקבע מקומו באחד המקומות הראשונים מתוך מליוני ילדים! והיה הדבר לגאווה גדולה למנהלי ומורי בית הספר, וכששמעו על תוכניתו לעזוב את הבית הספר כדי ללכת ללמוד בישיבה קדושה, נתמלאו בזעם רב וניסו לפעול להניאו מכך. במסגרת פעולותיהם פנו לקרן מלגות הממשלתי של בריטניה התומכת בתלמידים מוכשרים שעתידם לפניהם, והשיגו מהם מימון עבור משה הצעיר ללימודים בחינם באוניברסיטה עם מילגה חודשית קבועה, אולם הגר"מ שליט"א בשלו 'נפשי חשקה בתורה' – ולא אבה לשמוע על צד כזה, וזאת כמובן אף במושגים של הימים ההם כאשר לא היה הדבר מובן מאליו, במיוחד בחו"ל ללכת ללמוד בישיבה קדושה, וכ"ש לא במסירות נפש. וכשבאו הדברים לאוזני ראב"ד לונדון הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, אמר: 'מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל ועוד לגדולות הוא נוצר'.
ובכך לא תם הסיפור: נסיונות הנהלת בית הספר להביא אליהם את רבי משה לא תמו, ופנו למשטרה בדרישה להעמיד למשפט את האם הצדקנית, על שאינה שולחת את בנה לבית הספר, והמשטרה פתחה מיד בחיפושים אחר רבי משה – והמשטרה פקדה את ביתם כמה פעמים לבוא לקחת את רבי משה לבית הספר המקומי – על פי 'חוק חינוך חובה', אך הגר"מ שליט"א נשמט מידם בכל פעם.
המשטרה לא אחרה להזמין את האם הצדקנית למשפט, בהאשמה חמורה שעוברת על החוק, והשופט פסק להטיל עליה קנס גדול של 5 פונט! באם תמשיך לא לשלוח את בנה לביה"ס, אך האם שילמה את הקנס בשמחה, ובלבד שבנה משה ילמד תורה בטהרה בישיבה קדושה, ואז נכנס ללמוד בישיבת 'תורת אמת' שעמדה בראשותו של הגאון הצדיק רבי משה שניידר זצ"ל, חתנו-חורגו ותלמידו חביבו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, שהיה שלהבת אש קודש של אמונה לוהטת, וקנאות לכבודו יתברך ומסירות לכל דבר של כבוד שמים.
בשנת תשמ"א נקרא הגאון הנודע רבי משה שטרנבוך שליט"א לכהן פאר ברבנות במדינת יוהנסבורג שבדרום אפריקה – בקהל עדת ישורון, שם היה משך ט"ו שנים – עד שנת תשנ"ו, ומסר שם שיעורים שונים במקצועות התורה בהלכה ובאגדה. השיעורים השונים שמסר על סדר פרשיות התורה, כתב בספרו 'טעם ודעת על התורה'.
מספר הראב"ד שליט"א על סיפור שהיה לו בימי כהונתו ביוהנסבורג: "שנה אחת לאחר שמכרתי את החמץ של בני העיר כדת וכדין, הופיע הגוי ביו"ט ראשון של פסח בבוקר על דלת ביתי, וביקש לקבל לידיו את החמץ שנמכר לו בערב החג. השבתי לו, שיכול לקחת את חמצו, אך כפי שסוכם בשטר המכירה עליו לשלם את הכסף על כך בניכוי שתי אחוז. הנכרי שמע והלך לדרכו. מיד, לאחר מכן, הנכרי דפק בהרבה בתים וביקש את החמץ שנמכר לו בערב הפסח וקיבל מכולם את אותה התשובה – שהוא רשאי לגשת לארון שבו מוצרי החמץ ולקחת כאוות נפשו, אבל כמובן בתמורה לתשלום בניכוי שתי אחוז. ואכן הגוי לקח משקאות חריפים שהינם חמץ וכיוצא באלו, ונטלם עמו בהתחייבות שישלם לאחר הפסח את שוויים בניכוי שתי אחוז.
"בסוף נתברר שהגוי הזה, נשוי רח"ל למתבוללת, ולמרות זאת היא עצמה רצתה עוד להחזיק עוד במנהג 'מכירת חמץ', וביקשה למכור לבעלה את החמץ, אך הוא טען לה שהמכירה איננה אלא 'העמדת פנים', והיהודים אינם מתכוונים באמת למכור, אולם האשה טענה מנגד, כי היהודים מוכרים את חמצם בלב שלם, והם עושים הכל כדי שלא להיכשל חלילה באיסור 'בל יראה ובל ימצא'. הבעל, שלא השלים עם דעת אשתו, החליט להעמיד את בני העיר בנסיון לראות מי הצודק בוויכוח הזה, והלך לבקש את החמץ מבני הקהילה.
"לאחר שנוכח במסירות הנפש של בני הקהילה, וכיצד הם נחושים לקיים מצוות התורה כהלכתה, הוא יצא מכליו מרוב התפעלות, ובא אלי עוד באותו היום – ביו"ט ראשון של פסח, וביקש להתגייר כדי להיות חלק מעם נפלא כזה. השבתי לו, דבר ראשון שיידע שקשה להיות יהודי, והוספתי עוד וביקשתי, שעכ"פ בפסח יואיל נא בטובו להישאר גוי, מפני שאם יתגייר מיד, החמץ של כולם ייאסר, וגם הוא בעצמו יעבור ב'בל יראה'…".
(קטעים מלוקטים מהמודיע ערב פסח תש"פ)
עדותו של הראב"ד שטרנבוך שליט"א
עשה לי קורת רוח גדולה!!! תזכו למצוות תודה חג שמח ושבת שלום!!!