"וידבר ה' אל משה בהר סיני… ושבתה הארץ שבת לה'" (כה א-ב)
פירש רש"י: "בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
בספר "פני דוד" מוסיף החיד"א הקדוש ומבאר, שמצוות שמיטה היא יסוד ל'הר סיני', כלומר לקיום כל התורה והמצוות.
כיצד?
כבר למדונו חכמים ז"ל, שעיקר טעם מצות השמיטה, הוא לחזק ולהשריש את מצות האמונה והבטחון, כי כאשר ישבות האדם מעבודת האדמה – יווכח לדעת ולהבין, כי לא כוחותיו ועמלו מביאים את הפרנסה, וישליך על ה' יהבו.
ה"חזון איש" בספרו "אמונה ובטחון" כותב, שאמונה ובטחון הם כמו "הלכה ומעשה". אמונה היא "הלכה", ובטחון הוא ה"למעשה". יש הרבה אנשים שיודעים את ההלכה, אבל התכלית היא לדעת להביא את ההלכה למעשה, ליישם את האמונה בחיי היום-יום, בכל ענין וענין ובכל מעשה ומעשה, באופן של "וצדיק באמונתו יחיה". זהו מבחן החיים, מבחן הבטחון.
שאלו את רבינו הגאון מוילנא זצ"ל, עד היכן צריכה להיות דרגת הבטחון? ואמר, שכבר פירש דוד המלך בתהילים (קלא, ב): "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". כתינוק הנגמל מאמו, שכל בטחונו על אמו, כך צריך להיות בטחוננו בה'.
אני זוכר, שמרן הרב שך זצ"ל היה אומר לנו בישיבה, לא פעם ולא פעמיים: "מעולם לא ראיתי אדם שעזב את הכולל משום שאין לו היום מה לאכול, שהמקרר היום ריק, אלא כי הוא מפחד שמחר לא יהיה לו מה לאכול".
עלינו להיזהר שלא להיות כאותו דרשן, אשר היה צועק הרבה בהרצאותיו ודרשותיו על בטחון ובטחון ובטחון… יום אחד ראו אותו יוצא מאיזשהו סוכן ביטוח, כשבידו קלסרים גדושים פוליסות. בחוץ פגש אותו אחד משומעי לקחו, ואמר לו: "כבודו, מה עם בטחון?" אמר לו הדרשן: "בטחון, בטחון, אבל זה ליתר בטחון…"
לא בדיבורים מן השפה ולחוץ נמדד אדם, ולא בדקלומים על אמונה ובטחון. המבחן של החיים הוא יישום האמונה – לחיות מתוך בטחון אמיתי בבורא עולם.
המשגיח רבי דן סגל שליט"א סיפר סיפור, ששמע בהיותו אברך צעיר לימים, מפי שכן של חמיו, ד"ר חזן. ד"ר חזן סיפר, שבאחד הימים ישב בבית כנסת בעיר ביאליסטוק, שבה היתה ישיבה של נובהרדוק. הימים היו ימי מלחמה, הפחד היה גדול, וד"ר חזן חש שהחרדה הנוראה והעצבות מאיימים לשבור את רוחו. באותה שעה נכנס הסבא מנובהרדוק, ומבט אחד על הבחור הצעיר הבהיר לו את מצבו. הסבא פסע זמן מה הלוך ושוב, ולאחר מכן נעצר ליד הבחור ואמר לו: "יונגערמאן [איש צעיר], אתה מאמין שיש בורא לעולם?"
"ודאי שאני מאמין!"
אמר לו הסבא: "אם אתה מאמין, למה אתה דואג? יש בעולם דומם וצומח, וחי ומדבר. אתה לא רואה שה' יתברך משגיח על הכל? תסתכל על כל הבריאה ותראה במוחש את יד ה'. קח כסף, ותסע לנובהרדוק, ושם תפסיק להיות מודאג".
הבחור הצעיר קיבל בתודה את הכסף, ונסע לנובהרדוק, ושם באמת התחזק באמונה ובבטחון, הלכה למעשה.
ד"ר חזן סיפר, שכאשר למד בנובהרדוק, התעמק בספר 'מדרגת האדם', שחיבר הסבא מנובהרדוק, ובו חיזוק גדול בעבודת המידות ובבטחון בה'. בפסוק במשלי (ג, ה) נאמר: "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". כותב הסבא מנובהרדוק, שגם אם יעלה על דעתך לפעמים לשנות מדבר ה', כי תעשה חשבון שבאופן זה יגדל קידוש השם עוד יותר – גם בזה "אל בינתך אל תשען", ולא תזוז מדבר ה' אפילו כחוט השערה.
ה"חזון איש" היה מדמה את מעשה האדם למסמר: מסמר הוא טוב כל עוד הוא ישר, ברגע שהמסמר מתעקם – תזרוק אותו. אם תתעקש לתקוע מסמר עקום בארון, לא זו בלבד שלא תהיה לך תועלת ממנו, אלא שהמסמר העקום יזיק לארון, וגם יקרע את בגדיך ויפצע את ידיך.
כל מעשה של אדם צריך להיות ישר, על פי דעת תורה.
אם פועלים בעקמומיות, ומעגלים פינות בנגוד לדעת תורה, גם אם אפשר למצוא לכך תרוצים והצטדקיות – לא מרויחים שום דבר. רק מפסידים.
אדם שיש בו אמונה ובטחון, יש בו הכח לפעול באופן ישר, בלי עקמומיות.
אני זוכר שיחת טלפון מאוד משמעותית, שקיבלתי יום אחד מבתי. זה היה זמן קצר אחרי שהיא סיימה את הסמינר, ועסקה במרץ בחיפושים אחרי עבודה מתאימה. לגמרי לא פשוט למצוא עבודה מתאימה, ובפרט בתחום שהיא למדה, כי לא מספיק שמקום העבודה יהיה חרדי, ובלי חששות של יחוד או חוסר צניעות, אפילו במקום עבודה "חרדי", עלולים לאבד תוך שבועיים את כל מה שלמדו בסמינר.
בתי הלכה יחד עם עוד כמה חברות, לראיון עבודה בתל אביב. הן הגיעו למגדל משרדים גבוה ומודרני, ופנו לעמדת המודיעין כדי לשאול באיזו קומה נמצא המשרד שאליו הוזמנו. הבנאדם בעמדה היה מבוגר למדי, ועל ראשו נחה כיפה זעירה שבזעירות. במקום לענות על השאלה, ולומר להן לאיזו קומה עליהן לעלות, הוא פנה אליהן ואמר: "אתן, לפי הלבוש שלכן, מבית יעקב, כן?"
"כן". "אם ככה", הוא אמר, "המשרד הזה לא בשבילכן. זה משרד שהורס את הצניעות. ראיתי רבות כמוכן באות לכאן, ויוצאות – – – ה' ישמור"…
ואת זה אמר להן אדם עם כיפה של פחות מכזית, בשיעור הכי קטן שיכול להיות…
בתי התקשרה אלי: "אבא, מה לעשות? לעלות או לא? לבדוק בעצמי מה קורה שם, או לוותר ולחזור?" אמרתי לה: "תראי, הוא כנראה לא המחמיר הכי גדול בעולם, ואם הוא כבר אומר לכן חד משמעית שזה המצב, מי יודע מה באמת קורה שם".
"אבל אולי הוא סתם מגזים?", "ואולי אנחנו מספיק חזקות, עם כל החינוך שקיבלנו, בשביל לא ליפול?"
הזכרתי לה את דברי ה"חזון איש", והוספתי ואמרתי: "המעשה של האדם הוא כמו לתקוע את המסמר האחרון בארון, אבל האמת היא שאנחנו לא בונים את ה'ארון'. מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה לראש השנה. הפרנסה לא תלויה בנו, אנחנו רק צריכים לעשות השתדלות – וההשתדלות צריכה להיות ישרה לגמרי, באופן הטוב בעיני ה'. אף אחד לא ירוויח שום דבר מהשתדלות שהיא הפך רצון ה', חס וחלילה".
"בזעת אפיך תאכל לחם" זו קללה, ובקללה לא צריך להיות "חזונאישניק" – לא צריך לחפש את השיעור הכי גדול. מאחר שנגזר על האדם לעשות השתדלות, אנחנו צריכים לעשות השתדלות, אבל לזכור תמיד שזאת רק השתדלות. התוצאה – הפרנסה רק מאת ה' יתברך.
ככל שדרגתו של האדם באמונה ובבטחון גבוהה יותר, כך קטן הצורך שלו בחובת ההשתדלות.
במדרש (דברים רבה ד, ה) מובא: "אמר הקב"ה, שמעו לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד".
לפעמים, אדם מתייעץ עם רב, ועושה על פי דעת תורה – ונראה לו שהוא הפסיד. אבל האמת היא, שהוא לא הפסיד אף כמלא נימה. לעולם לא מפסידים מעשיית רצון ה'. גם אם באותה שעה אין הוא יכול לראות, בעיני בשר ודם, שהוא הרוויח ולא הפסיד, הוא עוד יזכה לראות את האמת.
בשעת מעשה, לא כל מה שנראה רווח הוא רווח, ולא כל מה שנראה הפסד הוא הפסד. את חלקי "הפזל" הענק של החיים לא תמיד רואים מיד, במבט נקודתי. אבל תמיד, בכל עת ובכל מצב, אנו יודעים בברור: "אין אדם שומע לי ומפסיד".
רוצים את "פרופסור נאמן"!
כאשר היה רבי יעקב גלינסקי זצ"ל מאושפז בערוב ימיו ב'מעיני הישועה', העריכוהו אנשי הצוות וכיבדוהו ביותר, מאחד שנוכחו להכיר במעלתו הגדולה. מנהל המחלקה, נכנס יום אחד אל חדרו ואמר: "הרב גלינסקי, הבאנו עבורך לכאן את מיטב הרופאים, וכולם נמצאים סביבך כדי להלחם על החיים שלך".
שאל אותו רבי יעקב גלינסקי: "האם גם פרופסור נאמן הגיע?"
בצוות של 'מעיני הישועה' לא היה שום פרופסור נאמן, והרופאים חששו שמא התבלבלה עליו דעתו. אמר להם הרב גלינסקי: "הקב"ה הוא 'רופא נאמן ורחמן', ורק ממנו ישועתי. גם אם כל רופאי בשר ודם יהיו כאן, לא יוכלו להביא לי מזור ומרפא, העיקר שהרופא הנאמן יהיה כאן".
רבי נחום קוק זצ"ל, אביו של רבי דב קוק שליט"א מטבריה, היה יהודי יקר מאוד. הוא גר ברמת גן, ואנשים רבים באו להתייעץ איתו, מאחר שהיה לו הרבה ידע, והיו לו גם קשרים מרושתים.
יום אחד, בבית הכנסת שבו התפלל, ניגש מישהו לפני העמוד, ו'הריץ' את חזרת הש"ץ בחיפזון גדול. הדבר גרם צער ומורת רוח לרב קוק. זמן קצר לאחר מכן, התבררה הסיבה לחיפזון של אותו אדם – הוא רצה להתייעץ עם רבי נחום קוק בענין רפואי חשוב, וחשש שרבי נחום "יברח" לו אחרי התפילה.
אמר לו רבי נחום: "אוי, חבל שפספסת. היית יכול להתייעץ עם רופא מומחה מאד, שהיה פה, אבל ממש עכשיו הוא הלך". האיש הביט בו בתמיהה: "איזה רופא גדול היה פה?"
אמר לו רבי נחום, "מלך רופא נאמן, שהוא בורא עולם ומנהיגו, היה פה בזמן התפילה, והלך… כמה חבל שהפסדת"…
הקב"ה לא "עזר" – אלא עשה את הכל!
סיפר לי יהודי חשוב, שבהיותו אברך צעיר בא לדבר בלימוד עם רבי דוד פרוברסקי זצ"ל, שהיה מראשי ישיבת פוניבז'. באותה עת כבר היו לאברך הצעיר שמונה בנות, ואמנם הוא ומשפחתו לא סבלו כלל ממחסור, אבל הדאגה לפרסה העיקה עליו.
אחרי שסיימו לדבר בלימוד, שאל אותו רבי דוד: "תגיד לי, איך אתה חושב לחתן את הבנות שלך?"
האברך הצעיר הופתע. הבנות שלו הן עדיין ילדות קטנות, ולמה שואל אותו ראש הישיבה איך יחתן אותן? אמר לו האברך: "אני חוסך. כל חודש אני מפריש סכום מסוים לחשבון חיסכון, כדי שאוכל לחתן אותן בבוא העת". "נו, תחסוך כל החיים", אמר רבי דוד, "ותצליח בסיעתא דשמיא לחתן את הבת הראשונה. ומה עם הבת השניה? אתה יודע, שאצל האשכנזים זה לא כל כך פשוט לחתן, ובפרט בנות…". "לבת השניה ניקח בעזרת ה' משכנתא", אמר האברך, "ועוד נלווה מפה ומשם". "יפה", אמר רבי דוד, "ומה עם הבת השלישית? ומה עם הבת הרביעית והחמישית ועם שאר הבנות?" האברך הסתכל על ראש הישיבה, ושתק.
אמר לו רבי דוד: "למה אתה מסתכל עלי? מה, אף פעם לא חשבת על השאלה הזאת? איפה האחריות שלך? יש לך שמונה בנות, ולא חשבת על זה עד שאני שאלתי אותך?"
האברך עמד מבולבל לגמרי, פעור פה. אמר לו רבי דוד פוברסקי: "אני אגיד לך מה התשובה, שכדי להגיע אליה שאלתי את כל הקושיות האלו. אם אתה חושב שאתה מחתן את הבת הראשונה בכסף שאתה חוסך, ואת השניה עם משכנתא וכו', אתה בבעיה גדולה, עוד הרבה לפני שהתחלת לחתן, כי זאת צורת הסתכלות לא נכונה. זה חסרון באמונה! אדם צריך לדעת בוודאות ברורה ומוחלטת, שהוא עושה רק את ההשתדלות שהוא יכול, אבל לא הוא מחתן את הילדים. הקב"ה הוא שמחתן אותם".
ידוע הסיפור על אדם, שהיו לו בנים ובנות רבים, וזכה לחתן את כולם. בעיצומה של חתונת ביתו האחרונה הוא עצר את התזמורת, כדי לשאת דרשה קצרה, וכך אמר: "אני מחתן עכשיו את הבת האחרונה שלי, ואני רוצה להכריז פה בפני כולם, שהקב"ה לא עזר לי!".
דממה נוראה השתררה באולם, ופני האורחים חוורו. וכי דברי בלע וכפירה ח"ו שומעות אזניהם?
אך מיד המשיך אבי-הכלה והכריז: "הקב"ה לא רק 'עזר לי', הוא עשה הכל, מא' ועד ת'!"
שתשרה הברכה בכסף
כאשר הקים האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זצ"ל כולל בארץ ישראל, הגיעו אליו כמה הורים של אברכים, וטענו כנגדו: "למה אתה נותן לאברכים סכום זעום כזה?"
אמר להם הרבי: "העיקר בכסף הוא לא הכמות, העיקר הוא שתשרה ברכה בכסף, ובכסף שלי יש ברוך ה' ברכה".
יש אנשים שמרויחים הון עתק, מקבלים בכל חודש משכורות של עשרות אלפי שקלים, אבל הכסף "בורח" להם. כל מיני הוצאות בלתי צפויות נופלות עליהם, נגרמים להם הפסדים שונים ומשונים. הם לא מצליחים להבין בדיוק איך זה קורה, אבל החובות שלהם הולכים וגדלים.
יש אנשים שמשתכרים סכום זעום, וקשה להבין איך הם בכלל מצליחים להתקיים, אבל הם מצליחים, כי שורה הברכה.
ברחוב מסיתים ל"כוחי ועוצם ידי", כאילו אם יעבוד האדם – יהיה לו, ואם לא יעבוד לא יהיה לו. זאת כפירה, רחמנא ליצלן.
אדם צריך לעשות השתדלות, אך רק בגדר הסביר, ורק באופן הישר – בלי שום עקמומיות. אדם יכול לחיות את חייו ללא לחץ וחרדה, אם רק יחזק את עצמו על ידי לימוד בספרים כמו: "אמונה ובטחון" של ה"חזון איש", "מדרגת האדם", "חובות הלבבות" – שער הבטחון, ושאר ספרים העוסקים באמונה ובטחון.
"שמיטה", היא הבסיס ל"הר סיני". חיזוק באמונה ובבטחון הוא הבסיס ההכרחי לקיום התורה והמצוות.
(מתוך 'דורש טוב')