"וַיִּקַּח קֹרַח" (טז, א)
החש עצמו כפיקח עלול להגיע למעשי שטות
מה גרם לקורח שהיה אדם גדול ומנושאי הארון, ליפול נפילה כה גדולה, עד שחלק על משה ואהרן, הוא ועדתו נבלעו באדמה, ומובא בגמרא (סנהדרין קט ע"ב) שיש הסוברים שאין להם חלק לעולם הבא?
רש"י (שם, ז) עומד על שאלה זו וכותב: "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה?".
אומר האדמו"ר רבי דוד מלעלוב זצ"ל: הבעיה של קרח היתה: "שפיקח היה". כך הוא טען שאדם אחד לא יכול להיות גדול יותר מכולם, שהרי "כל העדה כולם קדושים" (במדבר טז, ג), שאין צורך להטיל חוטי תכלת בטלית שכולה תכלת, ושבית מלא ספרים פטור ממזוזה. כשמשה רבנו אמר לו שגם במקרים אלה אין פטור מהמצוה, השיב קרח בעזות פנים: "דברים אלו לא נצטווית עליהן ומלבך אתה בודאן!" (במדבר רבה יח, ג).
אמר לו משה רבינו: גם אם אתה פיקח גדול ביותר, הנך מחויב לשמוע למה שאומר הרב, ולהכניע את עצמו בפניו!
אך קרח נותר בשלו, ולא הקשיב למשה רבנו. מדוע? מי שבטוח שהוא פיקח, אינו מציית לדברי החכמים והוראותיהם, שהרי אין חכם ממנו, ומדוע עליו לקבל הוראות מאנשים אחרים שחכמתו אינה נופלת משלהם. מכאן קצרה הדרך ל"מה ראה לשטות זה", והוא עושה מעשי שטות המעוררים תימהון ופליאה, ובסוף מורידים אותו לשאול תחתיות.
זהו ביאור דברי המשנה באבות (א, ו): "עשה לך רב". האדם 'עושה' רב לכל ידידיו ומכריו, ורוצה שהרב יצעק עליהם ויעיר להם, אך התנא מלמדנו: "עשה לך רב" – האדם צריך לחוש שהרב צריך להעיר לו ולגדל אותו ברוחניות, ולכן עליו להכניע את עצמו לפניו, ולא להיות 'פיקח'.
מעלה הנמצאת בתוך חסרונות – חסרון
נכנס יהודי לאדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל, וביקש להתייעץ עימו אודות מינוי אדם למשגיח בישיבה.
"הוא פיקח!", השיב האדמו"ר.
היהודי יצא מהחדר כשהוא מבולבל. למה התכוון הרבי במילותיו הסתומות? האם 'פיקח' זו מעלה או חיסרון?!
הוא ניגש לרבי בצלאל, אחיו של ה"אמרי אמת", וביקש ממנו לפרש לו את תשובת האדמו"ר.
נענה רבי בצלאל ואמר לו: "שים לב, המעלה של 'פיקח' מופיעה בתורה בתוך רשימת אנשים בעלי חסרונות: 'מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פיקח או עור הלא אנכי ה" (שמות ד, יא). מדוע? אם אדם חש שהוא פיקח, זו סכנה גדולה, משום שהוא חושב שהוא מבין ויודע הכל, ולא מתייעץ עם איש. האדמו"ר השיב לך שאותו יהודי חש את עצמו פיקח, ולכן לא כדאי למנות אותו".
השומע לחכמים רואה ישועות
הסיפור הבא הוא על אדם שידע להכניע את עצמו לרב, ולא נהג ב'פקחות', ובשכר זאת זכה לישועה גדולה.
מעשה בילד שלקה באסטמה של העור, שהיא מחלה נוראה, בה כל הגוף מלא פצעים מגרדים ומציקים ביותר. מחלת הילד היתה בדרגת חומרה כה גדולה, עד שהיה צורך לחבוש את כל גופו, ולאחר שניסו לתת לו את כל התרופות הקיימות ולמרוח משחות לרוב, אך ללא הועיל, הוצע להורים לנסוע לתקופה מסוימת לשוויץ, שכן האויר הנקי שם מועיל מאד לחולים, ומצבם משתפר.
אביו של הילד הוא אברך היושב והוגה בתורה יומם ולילה. מאחר והוא כבר הוציא סכומים גדולים על כל התרופות והמשחות, הוא עלה למעונו של רבי חיים קניבסקי זצ"ל כדי להיוועץ בו אודות הנסיעה והשהות שאמורים לעלות סכום לא מבוטל, וכרוכים בהיעדרות מהכולל.
"בשום פנים ואופן אל תיסע", הורה לו רבי חיים.
עברו שלושה שבועות, ולא זו בלבד שמצבו של הילד לא השתפר, אלא שהוא אף נהיה גרוע יותר.
אמרה לו אשתו: "הרב לא הבין על מה אתה מדבר. תיכנס אליו שוב עם הילד, ואז נראה מה הוא יורה".
האברך לקח את הילד, הוריד ממנו את התחבושות, ונכנס עמו אל רבי חיים. "הרב רואה את הפצעים האלה? פה בארץ האויר והלחות מעכבים את הריפוי שלהם, והם הולכים ומזדהמים, ללא כל פתרון רפואי. יש בשוויץ מקום שבו ניתן להתרפא מכך, והשאלה היא, האם אני צריך לעזוב עכשיו את הכולל, לנסוע עם הילד לשוויץ, ולשבת ולסעוד אותו שם עד שיבריא?"
"חלילה! אל תיסע!"
"אז מה יהיה?" שאל האברך שידע שהוא לא יכול לחזור כך הביתה לאשתו, ללא תשובה המניחה את הדעת.
"זה יעבור מעצמו", אמר רבי חיים.
חלפו שלושה ימים, והפצעים נותרו כשהיו. ואז נזכר האברך ביהודי מאלעד שמוכר משחות וסמי מרפא. "הבה ואנסה ללכת אליו", חשב לעצמו. "מה כבר יש לי להפסיד?"
הוא נכנס לאותו יהודי, וזה בדק מה יש לו במלאי, ואמר: "לצערי אין לי מה להציע לך!"
האב כבר עמד לצאת, כאשר השיג אותו קולו של היהודי: "יש לי רעיון! יש כאן משחה שלא אמורה לעזור לבעיה זו, אבל אחרי שניסית הכל – עצתי לך שתנסה אותה".
האב מרח לילד את המשחה, והנה לאחר שלושה ימים – שב עורו של הילד והיה כעורו של תינוק ביום היוולדו.
הוא הרים טלפון ליהודי מאלעד ואמר: "אני חייב שיהיו לי עוד שפופרות של המשחה הזו!"
"אומר לך את האמת", אמר לו היהודי במבוכה. "המשחה הזו נתקעה אצלי תקופה ארוכה, ולא ידעתי מה לעשות איתה… אני חושש שאם אזמין ממנה – אתקע עם כמות נוספת גדולה יותר, ולכן אתן לך את מספר הטלפון של בית המרקחת שמייצר אותה, ואתה תדבר איתם ישירות".
האב התקשר לבית המרקחת וביקש להזמין עוד ממשחת הפלאים.
"לאיזו בעיה השתמשת בה?" שאל הרוקח מעבר לקו.
"אסטמה בעור", אמר האב.
"היא בכלל נועדה לדברים אחרים", חרץ הרוקח.
"אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות: מרחתי ממנה על גופו של בני, והיא פתרה את הבעיה!"
"כמה זמן מרחת אותה?"
"שלושה ימים".
"אם עד עכשיו הצלחת לטעת בי ספק, כעת אני בטוח: זו אינה המשחה המדוברת! מהמשחה הזו צריך למרוח במשך מספר חודשים עד שמתחילים לראות שינוי!"
או אז חדרה ההבנה לראשו של האברך: לא המשחה היא שפעלה את הריפוי, אלא ברכתו של רבן של ישראל, בצירוף אמונת החכמים שלו עצמו, שעמדה איתן מול חוסר האמון של סביבתו!
(הרב גואל אלקריף מה ספר שש באמרתך)