"אשר מלאתיו רוח חכמה" (כ"ח, ג')
דין פרוטה היה אצלו כדין מאה. ואם לשפוט לפי ערך מאה פרוטות בעיני בני האדם, כי אז נכון יהיה יותר לומר – כדין מאה אלפים…
מקפיד היה על כל פרוטה לידע של מי היא, אם שלו ואם של הישיבה או של כספי צדקה אחרת, והכל בדקדוק עצום ובכובד ראש. לא היתה זו התעסקות עם פרוטה או אלף פרוטות, כי אם התעסקות בדיני התורה, בה יש הוראות מפורטות גם של חשש מגזל כלשהו, וגם של בזבוז ממון שלא לצורך. ולפיכך עסק הממונות התנהל אצלו – כמו גם שאר הליכותיו – בחשבון מדוקדק. כך יכול היה לשלוח תלמיד פעמיים אל הבנק, בשל טעות של עשר אגורות(!)
הטעם שרוב הבריות ירימו גבה בהשתאות לשמע דוגמא זו, אינה מפני שהכריעו בדעתם ש"אין הצר שווה את הנזק", כי אם מפני שאין להם כח מיותר להתעסק ב'קטנות'. אבל רבינו, מעולם לא התעסק ב'קטנות', כי אם בגדולות ובנפלאות. עבד היה לאלוקיו בכל שעות היממה כפול שנות חייו הארוכות עלי אדמות, ומעולם לא התעצל בקיום חובתו בעולמו, ואף לא התעצל מלחשב את רגעיו ואת כל פעולותיו – ולו הקלות בהן – שיהיו כולם מכוונים אל תכלית ביאתנו להאי עלמא, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורת ד' באהבה וביראה!
לעולם יהא אדם
וכך פירש רבינו פעם, בתשובה לשאלת תלמיד את מטבע הלשון שאומרים אחר פרשת העקידה, "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר" וכו' מהו ה'לעולם'?
וביאר רבינו, כי בכל יום מימיו צריך אדם להעמיד לנגד עיניו את השאלה: האם יצאתי ידי שמים [-במעשיי].
ומה נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם!
אחד מספסלי העץ בביתו נשבר
אחד מספסלי העץ בביתו נשבר פעם ללא תקנה, עד ששוב לא היה בר תיקון, וכבר אירע כמה פעמים בעת השיעור, שכרע תחת נטל התלמידים שעליו. ובכן, הלכו בעלי יוזמה והביאו ספסל מתכת מן הישיבה, שהלא השיעור הינו עצם מעצמיה ועיקר חיי הישיבה וייעודה, ובדין הוא שייטלו משם ספסל לצורך התלמידים.
אלא שרבינו פקפק בכך וחשש להכניס את אותו ספסל בקביעות לביתו, באומרו שהנה כבר הגיע לגיל זיקנה, ולעתים, כשעומד סמוך לחלון נצרך להינפש ולישב קימעא, ואם יותירו את הספסל בביתו עלול הוא לישב עליו מבלי משים, בעוד שהספסל נועד ושייך רק לצרכי השיעור.
טענו בפניו, שהרי מיד לאחר השיעור מקפלים אותו ומניחים בצד, כך שאין חשש. אבל דעתו לא נחה בזה, שהרי אפשר ואי פעם ישכחו או יהיו טרודים מכדי לקפלו מיד, ואז שוב יכנס לחשש מעילה בכספי הקדש.
אין לשכוח שמדובר בראש הישיבה, אשר יסדה וניהל את כל ענייניה הרוחניים והגשמיים כאחד, וכל קיומה תלוי היה בעמל נפשו וטרחתו, כשהיא מתנהלת ללא 'מזכירים' ועובדים, מלבדו. ומכל מקום, עובדה זו לא הקנתה לו לדעתו – זכות השתמשות ארעית אף ברגע קט של שכחה, בחפץ מחפציה וקנייניה!
רק משאמר לו פלוני שהוא רכש את הספסל מכספו והוא האחראי עליו, והריהו נותן לו את רשותו להשתמש בו ככל שיחפוץ, אף לצרכיו האישיים, נחה דעתו של רבינו, והוא נאות להותירו בביתו.
"פון ישיב'ישע געלט?!"
אלא שגם בדברים הנוגעים לצרכי הישיבה עצמה, ניהל כל הוצאה בחישוב – מה שנדרש באמת ומה אינו צורך, ולא התפעל מדעות רווחות ובמה ש'מקובל', מתוך ידיעה נאמנה שבעלמא דאתי יידרש להסביר כל הוצאה, ושם הטענה ש'כך מקובל בעולם', ו'כולם נוהגים כך' – אינה מתקבלת!
לפני חנוכת הבית של בנין הישיבה החדש ברחוב גרוסברג, הציע לו חכ"א שכ'הכרת הטוב' יזמין למעמד את כל אלו [-כולל מחו"ל] שעזרו ופעלו למען הישיבה. על כך נענה רבינו ואמר: "בודאי שהם מוזמנים, אדרבה, שיבואו!".
אולם כשהסביר הלה, שכוונתו הייתה שאפשר ויש לשלוח להם כרטיסי נסיעה לא"י – מטעם הישיבה, התפלא רבינו מאד איך עולה על הדעת אפשרות כזו, ושאל: "מה?! בכסף של הקדש אשתמש לצורך כרטיסים? פון ישיב'ישע געלט? איך אפשר להשתמש לצרכים כאלו?!".
מעות הקדש
גם בשאר ההוצאות השוטפות היה רבינו מקפיד שלא להשתמש, בתאורת ביהמ"ד או במים כשאין בהם צורך, כגון בעזרת נשים שלעתים מטבע הדברים משאירים שם את המנורות דולקות ,למרות שלא היה שם אדם שנצרך להם, וכן בשעות שביהמ"ד היה כמעט ריק, דעתו היתה שהואיל ואין בכך צורך הרי שהדבר גובל במעילה בכספי הישיבה, ועל הלומדים הבודדים לעבור לפינה אחת שבה תישאר התאורה, ולא להותיר את כל ביהמ"ד מואר.
פעם שב משמחה משפחתית בבני ברק בשעת ליל מאוחרת של אחר חצות, ובהגיע הרכב סמוך לבניין הישיבה ברחוב גרוסברג, ביקש מן הנהג לעצור לכמה רגעים כי רצונו לעלות להיכל הישיבה. והנה לא היה זה מחזה נדיר לראותו עולה לבניין הישיבה כל אימת שנקלע לאזור, כדי לשוחח עם בחורים בלימוד, לשמוע קושיא טובה או דבר חידוש, אך בשעה מאוחרת זו של אחר חצות הלילה ניסה הנהג להניאו בטענה שבשעה כזו, אף אחד כבר לא נמצא בהיכל הישיבה, אבל הוא ביקש בכל זאת לעלות לישיבה. שם מצא בחורים בודדים השוקדים על תלמודם.
משירד, אמר לנהג בפליאה: "כיצד אין חסים על ממון הקדש? כל האורות בבית המדרש דולקים. על הלומדים המעטים להתרכז בפינה אחת ולכבות את שאר המנורות. והרי גם אדם בביתו, אינו מניח אורות בחדרים שבהם אינו משתמש, ואילו ממון הקדש נתפס כ'הפקר' וכדבר השייך לציבור, שאף אחד לא חש אחריות למנוע בו הפסד".
רבינו לא הצליח להבין הנהגה כזו, המבוססת על 'מנהג העולם' ללא מחשבה והתבוננות, האם אכן מדובר בצורך אמיתי, או שמא מקורה בעצלות – במקרה הטוב, וח"ו במקרה הגרוע – זלזול בממון אחרים!
"למה שצריך – יש כסף"
לעומת זאת, כאשר אמר לו פעם בנו הגרי"ז שליט"א, שהתאורה הקיימת בהיכל הישיבה אינה מספיקה וצריך להוסיף עוד, בהטעימו כי הדבר יכול לעזור להיטיב את הקריאה, וכך זה יעודד ויחזק את הלימוד שיהיה ביתר שאת, הוציא רבינו על אתר את סכום הכסף הנדרש להחלפת מערכת התאורה – למרות שהמדובר היה בסכום עתק, ואישר לבצע ללא שהיות את התקנתה מחדש. כך גם נהג כשנדרשו כל מיני עבודות של תיקונים שונים ובדקי בית בישיבה, שתיכף היה מוציא את סכום הכסף שנצרך, אף אם העלות היתה גבוהה ולא הוצאת ממון של מה בכך.
כאשר מאן דהוא התפלא באזניו על מנהגו זה, שהנה לדברים הללו הוא מוציא ללא אומר ודברים ונותן את הכסף הדרוש, ואילו למשל, על הפעלת המזגנים הוא דן כמה זמן יש הכרח בזה לצורך הלימוד, וכן על השעות המאוחרות של הלילה הוא מעיר שלנוכח מיעוט הלומדים – אין צורך בכל התאורה של ביהמ"ד, וכיו"ב, הגיב רבינו ופירש את טעמו לאמור: "וואס מ'דארף נישט – איז דאס א פשוט'ע מעילה, אבער וואס מ'דארף יע, אויף דעם האב איך געלט" [-להוציא על מה שלא נצרך – זו מעילה כפשוטה, אבל למה שכן נצרך, יש לי די כסף].
פעם שלח אותי רבינו לשלם שני חשבונות חשמל
כדי לקבל מושג, עד כמה דקדק רבינו אף בסכומים פעוטים ממש מכספי הישיבה, הבה נטה עין ולב לעובדה הבאה מפי בעל המעשה:
פעם שלח אותי רבינו לשלם שני חשבונות חשמל של הישיבה, ובכל חשבון היה מלבד הסכום הגדול של כמה מאות, גם עוד כמה אגורות, שלוש בחשבון אחד, ועוד ארבע אגורות בחשבון השני. והנה כשהתשלום מתבצע בכרטיס אשראי אזי משלמים את הסכום המדוייק, כולל האגורות, אולם אם משלמים במזומן (כפי שרבינו רגיל היה לשלם תדיר את כל החשבונות), אזי כשסכום האגורות בחשבונית הוא פחות מחמש, הסכום מעוגל לכיוון מטה ואין צורך לשלם את האגורות כלל, אולם אם סכום האגורות הוא למעלה מחמש, אזי מעגלים אותו כלפי מעלה, עשר אגורות במקום שש וכיו"ב.
והנה במקרה ההוא אילו ישולמו שני החשבונות יחדיו, הרי על הסכום של מאות ועשרות השקלים יתווספו עוד שבע אגורות שיעוגל מעלה, ואז יצטרכו לשלם עוד עשר אגורות, ולכן ביקש ממני רבינו לשלם כל חשבון בנפרד, וכך יחסכו מכספי הישיבה עשר אגורות!
והנה רבינו יכול להוסיף את האגורות הללו מכספו לצדקה, אמנם, על כיוצא בזה הוא אמר פעם: "מיין צדקה איז מסודר" [-הצדקה שלי מסודרת]. כלומר, שהכל מחושב אצלו בדקדוק רב, כמה עליו ליתן לצדקה, ואין להוסיף או לגרוע, כך שלא היה זה פשוט אצלו 'לזרוק' סתם כך עשר אגורות…
בלי עירוב פרשיות
כאשר רצה לכתוב פעם קבלה לפלוני על נדבתו לישיבה, וטרח ללכת לחדרו כדי להביא את העט המיוחד לשימוש ענייני הישיבה, אמרו לו: "הנה יש עט על השולחן, ולמה לו לטרוח ולהביא אחר?"
על כך הגיב רבינו ואמר: "אבער דאס איז מיין פענע" [-אבל זה העט שלי]…
נו, ומה בכך. למה לא ישתמש בעט שלו?! משום שכל פעולה וכל דבר צריכים להיות בשיקול הדעת ובמחשבה תחילה. זה שלו, ואינו מערב את שלו בשל הישיבה, כדי לא להיגרר מבלי משים ולו פעם אחת ולעשות הפוך, להשתמש בשל הישיבה לצרכן הפרטי!
הרי מישהו תרם את השעון הזה לישיבה, ואיך אורידהו ממקומו?
אברך פלוני קיבל לנישואיו כמה שעוני קיר, והציע לרבינו שהואיל ואין לו מה לעשות בשעונים כה רבים, הוא יביא אחד מהם לחדר השיעורים, ויקבע אותו בקיר – תחת השעון הישן שהיה שם וכבר לא פעל. אולם רבינו סירב לכך בטענה שכבר יש שעונים בחדר השיעורים…
חזר ואמר האברך לרבינו: אם כן נוריד את השעון ההוא שלא פועלף, ונניח במקומו את השעון החדש. אבל רבינו נענה ואמר לו שאין הוא רשאי לעשות כן: "שהרי מישהו תרם את השעון הזה לישיבה, ואיך אורידהו ממקומו? והנה אמנם לתקנו אינני יכול, ואין לי את הכח לכך, אך להזיזו ולהורידו ממקומו – איך אוכל לעשות כן מבלי ליטול את רשותו?!"…
(מתוך הספר 'אחרון לדור דעה' בעריכת הרב שמעון יוסף מלר)