יעקב א. לוסטיגמן
מאז שנת תשפ"א, אי אפשר לדבר על ל"ג בעומר, בלי להזכיר אתה אסון הנורא שהתחולל שם, בשיאה של ההילולא השמחה והמרוממת, כש-45 קדושים וטהורים נקטפו מעמנו בחטף, והותירו אותנו המומים, חסרי אונים.
בינינו מהלכים כיום כמה מאות בני אדם שיצאו משם בניסי ניסים. הם עמדו שם, נדחקו יחד עם ההמונים, מימינם ומשמאלם נפלו חללים, אבל הם שרדו את התופת, ויצאו בחיים. למה? אי אפשר לדעת, אי אפשר לענות על השאלה הזאת. הקב"ה הוא הנותן חיים לכל חי, הוא כינס לשם את כל אותם 45 שפתיל חייהם עמד להסתיים, הם, רק הם נפטרו. מי שעוד נותרו לו שנות חיים, יצא בלי פגע.
המצב הזה עורר שאלה הלכתית מעניינת מאוד, שימים אחדים אחרי האסון הגיעה לשולחנו של הג"ר שמואל יוסף שטיצברג שליט"א, רב ומו"ץ בבית שמש.
השאלה נוגעת להלכות ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה', והשואלים שהיו ברחבת 'תולדות אהרן' בזמן האסון, וחלקם אפילו שהו ב'מדרגות המוות', ומבקשים לדעת אם עליהם לברך 'שעשה לי נס' בכל פעם שיגיעו לשם, ואולי גם בניהם אחריהם יצטרכו לברך 'שעשה לאבותי נס במקום הזה'…
בתשובה לשאלה מביא הגרש"י שטיצברג בראש ובראשונה את דברי השולחן ערוך המחלק בין נס שנעשה כדרך הטבע, שעליו מברכים ברכת 'הגומל' בלבד, פעם אחת לאחר הנס, ויותר לא מברכים 'שעשה לי נס', לבין נס שנעשה שלא כדרך הטבע, באופן פלאי ובלתי טבעי, שעליו מברכים גם ברכת 'שעשה לי נס' בכל פעם שעוברים במקום.
בהמשך התשובה מפלפל הרב שליט"א בעניין ההגדרה של נס שלא כדרך הטבע, ומצטט מתושבתו של מרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל בעניין שכותב שלא צריך שהנס יהיה ממש באופן על טבעי, אלא כל נס שנכנס להגדרה של 'פלא גדול שניצל', כמו מי ששהה בבניין שקרס וכל יושבי הבניין נהרגו רח"ל, ורק אחד מהם ניצול, בוודאי שזה נס גמור וצריך לברך "שעשה לי נס" בכל פעם שמגיע לאותו המקום בו אירע לו הנס.
תחילה מציע הרב שטיצבר לחלק בין העומדים במעבר הצפוף שניצלו לכאורה בדרך הטבע, ואין זה נכלל בהדרגה של 'פלא גדול', לבין אלו שנפלו ושכבו זה על גבי זה, שמשם הרוב יצאו למיתה ל"ע, ולכן השוכבים יצטרכו לברך 'שעשה לי נס' בכל פעם שיראו את מקום האסון – הוא מקום נס הצלתם, ואלו שרק עמדו בקרבת המקום ולא נפלו במפולת האנושית הנוראה, יברכו 'הגומל' בלבד, פעם אחת ודיים.
אבל בהמשך מפריך הרב את הטענה וכותב "אלא ששמעתי עדות מאדם שהיה שם, ואף איבד הכרתו עד שהוצרך להחייאה, שכל זה אירע לו כשהיה מעומד, וכך שמע עוד מפי השמועה, שהרבה שנפטרו היו במצב עמידה. אלא שעיקר הכוונה היא לחלק, האם הגיע למקום של איבוד הנשימה, או שאחרים איבדו נשימתם באותו מקום שעמד שם".
במסקנת הדברים פוסק הרב שטיצברג להלכה שמי שהיה במצב של סכנה ברורה, מחמת איבוד נשימה וכדו', צריך לברך 'שעשה לי נס' אפילו אם לא שכב ממש יחד עם הנפטרים. אבל אם רק הרגיש דוחק, [ואפילו אם נחבל בידיו או ברגליו], כל שלא היה בתוך מצב של סכנה, אינו מברך ברכת 'שעשה לי נס במקום הזה'.