בחתם סופר כתב כמה פעמים וכן הביאו בקצרה בנו ב'מכתב סופר': בני ישראל התרגלו במשך ארבעים שנה שהלחם יורד מן השמים, והנה נכנסו לארץ ישראל וגילו דבר פלא והפלא. מכניסים זרעים באדמה וצומחת מזה תבואה, משיבולת אחת צומח כור שלם של תבואה.
נסו לתאר איך הרגישו אז, איך הם הפליאו את הדבר ובוודאי ייחסו זאת לארץ ישראל שהיא ארץ פלאית ואין הלחם מגיע בה באופן טבעי מן השמים, אלא בדרך נס על-ידי צמיחה מן הארץ. ומכאן שהרגיל בדבר אינו שם לבו אליו, וכל זה מפני ההרגל. ובכן עבודת האדם היא שילך ביבשה בתוך הים, היינו שיראה כל דבר כנס של קריעת ים סוף.
כך כתב ה'חתם סופר' בדרשותיו: הענין הוא כי אין שום נס, ומה שהרעש הגדול שלפני שלושת אלפי שנה נבקע הים שעה אחת ונתייבש ונפל לחם מן השמים? הלא בכל רגע נעשים ניסים כאלה! מי פתי לא יתעורר בזרעו זרע באדמה ויציץ ממנו ציץ ירוק, ושוב פרח בו פרח אדום או לבן, ושוב יגמול ממנו פרי פלוני, איך נעשה זה, וכי אין זה נס כקריעת ים סוף, והנה יבוא השוטה ויאמר בחכמתו זהו בעבור כי ניצוצי החמה מכין בעפר ומי הגשמים מרטיבים ועי"ז נעשה כך ועי"ז נעשה כך, יאמר נא ע"י מה מכין נצוצי חמה, ע"י מה אד עולה מן הארץ להגשים…
ובחרת בחיים למען תחיה
אמרו לנו הצדיקים שאחר שהאדם מבין זאת, לא די לו לשמוע על זה דרשה פעם בשנה בפרשת בשלח, אלא הוא מחויב להילחם כל יום עם ההסתר הזה כדי להטמיע בו ההכרה שכל הנעשה בדרך הטבע הוא ג"כ נס. ובכן מבואר בזרע קודש להרה"ק מראפשיץ זיע"א (פרשת חוקת) וכן הוא בקדושת לוי (פרשת בשלח) שהקב"ה הסתיר את ניסיו שלא יתפעלו מהם בני האדם בדרגה מדוייקת, כי אם היה ההסתר חלש מדי, לא היה האדם עומד בפני בחירה, כי היה משתומם כל רגע מראיית גדולתו של הקב"ה והיה מתמלא תמיד יראת שמים גדולה, ואם היה ההסתר חזק מדי, היה קשה לו לאדם עד מאוד להכיר את בוראו מתוך סדר הטבע. ועכשיו שההסתר הוא במידה המדוייקת, יש לו לאדם בחירה, ומעתה מוטלת עליו עבודה.
כשהאדם הולך ברחוב, ואפילו כשהוא יושב עם הספר, הרי יש בני אדם מסביבו שאומרים כל מיני דברים, וכן בהיותו בבית… האדם אוכל… הרי ברכת הנהנין בנויה על יסוד זה… למעשה, כל פעם שהאדם מברך ומכוון פירוש המילות, הוא נלחם עם הדרך הבלתי נכונה של ההסתכלות על הדברים. פלאי פלאים הוא למי שמתבונן בזה. אומרים לאדם ככה: אתה רוצה לאכול? לבריאות. אתה אוהב יותר עם מלח? אתה אוהב יותר מאכל פלוני או מאכל פלוני? עוד נגיע לזה. עדיין לא הגעת למדרגה שתתנזר לגמרי מתאות האכילה. אכול מה שאתה רוצה, הוסף מלח ותבלינים כרצונך. אבל דבר אחד, תעשה ברכה כבן אדם. זה הכל. כמה זמן זה לוקח. ברכה לפני המזון וברכה לאחר המזון. אבל למעשה, יש בברכת הנהנין עבודה גדולה. אם האדם רציני ומקיים את ההלכה הבסיסית. הוא לוקח את המאכל ביד ימין, הוא עוצר את הכל ואינו מתעסק בשום דבר, ומתחיל לברך. ומה הוא אומר? הוא אומר את האמת – "המאכל שאני מחזיק כאן, הגיע הנה בנס אחרי נס אחרי נס. שרשרת של ניסים נפלאים ביותר". אין זה שונה ממי שמחזיק מצה בידו בליל הסדר וחושב בלבו בהתרגשות גדולה הנה אני הולך להכניס בתוך גופי את המצה הקדושה… כל השמות הקדושים, כפי שאמר הגה"ק מצאנז זיע"א לאחר הסדר שישו מעי שישו, כי בתוכם נכנסו כל השמות הקדושים. אף זה שמברך על כל מאכל שיהיה, הסברא נותנת שיתרגש באותה מידה. מציאות היא. אתה רוצה להתווכח עם מציאות?!
כוחה של ברכת הנהנין
אילו היה האדם מתפעל מזה, היו אומרים לו: "אתה רשאי לאכול". הוא לא היה מתגשם כל-כך מאכילתו. לא צריך יותר מזה. שרק יתבונן כמה ניסים עברו על דבר זה שהוא הולך עכשיו לאכול. אכן בני אדם יש שאם היו קולטים זאת היטב, לא היו רוצים לאכול את המאכלים. אומרים היו בלבם: "ירא אנכי לאכול דבר מפחיד כזה. רצוני לשמור זאת לבניי שיזכרו את הנס שעשה לי אלוקים, ברוך שעשה לי נס…" אכן הקב"ה אומר: "אתה רשאי לאכלו, לבריאות". אך מה? זה לא היה מגשם כל-כך. יותר מזה, הלא ידוע שבכל מאכל יש חלקים רוחניים שמחיים את הנשמה. ובכן, הזקוקים אנו לספרים גדולים ואותיות קטנות כדי להאמין שבמאכלים הגשמיים ישנם חלקים רוחניים?! הרי החידוש הוא לאידך גיסא, איך יתכן שאנו מצליחים למשש בידינו ניסים גדולים כאלה. אכן הקב"ה עשה נס בתוך נס שנוכל למשש אותם בידינו ולהכניסם לפינו.
והנה הקב"ה נתן עבודה לאדם: קח לך שתי דקות ביום ותתבונן בזה. תתחיל לדוגמא עם הברכה הראשונה של ברכת המזון. ברכת המזון היא מדאורייתא ולכן היא עדיפה. מה שאין כן הברכה שלפני המזון שנקטינן להלכה שהיא רק מדרבנן. אך לעומת כן הברכה שלפני המזון יש לה מעלה זו שהיא יכולה לשנות את כל הגישה אל האכילה. בכל אופן, זה אחד מהזמנים שהאדם יכול להתבונן בזה.
כשהאדם רוצה לעבוד על זה באמת, הוא צריך להחליט מה הם הזמנים שהוא מקדיש לכך. אחרת, ישכח מזה תוך יום או יומיים. הוא צריך להחליט באיזו ברכה הוא בוחר להתבונן בזה. הוא הדבר לענין אשר יצר. יאמר האדם: "עדיין איני במדרגה להתבונן בזה בכל המאה ברכות, אבל אני מתחיל בברכת אשר יצר". עסקנו לאחרונה בענין הכוח החזק שיש לקבלה קטנה. היא פותחת פתח לשלב הבא. מצוה גוררת מצוה. המדרגה השניה תלויה במדרגה הראשונה. כשהאדם עולה למדרגה אחת קטנה, הוא יכול לעבור ממנה למדרגה שמעליה. כשהאדם עובד על זה, הוא אינו עובד סתם על ענין הברכות, אלא הוא עובד להתחיל להכיר בניסים הנסתרים
האדם צריך להבין שהקב"ה רוצה ממנו שישנה את מבטו על כל דבר ודבר! ויש לך ציווי. איפה הציווי? מי אמר שאני צריך להתחיל להסתכל אחרת על כל דבר? קודם כל זה כלול במצות האמונה, אנכי ה' אלוקיך. ועוד זאת הברכות מיוסדות על זה, על שינוי ההסתכלות, כגון מתיר אסורים, זוקף כפופים, פוקח עוורים. ולא רק הברכות. כשהאדם מצווה להסתכל על כל דבר בהסתכלות של השגחה פרטית, פירושו של דבר שהוא מצווה לזכור בכל מה שהוא רואה שזה לא מה שהוא רואה, אלא יש משהו מעבר אליו. זה לא כל-כך מצומצם ולא כל-כך מגושם כפי שהוא מסתכל על זה.
(חלק מתוך שיעור נרחב, מובא בגליון הבינני בשלח תשפג)