יקותיאל יהודה גנזל
במסגרת פרויקט 'שמחים בצל רשב"י', הקורא להישמע לכללים ולהנחיות בהתחשבות בכבוד הזולת, כדי שכולנו נוכל לחגוג בצוותא חדא בהילולא דרשב"י, ליקטנו ל"ג סיפורים העוסקים בכבוד הזולת * כבוד חברך חביב
01.
כווייה דוממת
נפשם של המשמשים בקודש נחרדה בזעזוע.
היה זה רגע לאחר שכ"ק מרן אדמו"ר מהר"ש (השני) מבאבוב זי"ע נכנס לחדרו לאחר עריכת שולחנו הטהור ומיהר לבקש שיזעיקו עזרה רפואית שכן נכווה כוויה לוהטת במהלך עריכת ה'טיש'. מסתבר שהבחור שהגיש את קערת המרק לפני הקודש, מעד קלות, ומבלי משים נשפכה כמות מכובדת של מרק מבעבע על גופו הטהור של הרבי.
"מדוע לא מיהר הרבי להזעיק עזרה מידית? מדוע המשיך להתייסר בעוד הכוויה צוברת שלפוחיות?" לא הבינו המשמשים.
והרבי, לא הבין את אי ההבנה:
"וכי מה רציתם? שאגרום חלילה חלישות הדעת וצער לבחור שהגיש את המרק? הלא אם היה קולט שהוא הסב לי כוויה וייסורים, הוא לא היה סולח לעצמו כל ימיו".
02.
אשריך שפעלת
באותו בוקר הבחין הרבי הקדוש מפיאסצנא זי"ע הי"ד ביהודי פלוני שדאגתו על ליבו שעמד ושח את דאגותיו באוזנו של אחד מידידיו. הידיד עצר מלכת והסכית לכל מילה מתוך 'כבוד הזולת' במידה מובהקת.
ככלות הכל, ניגש הרבי אל היהודי ששם אוזנו כאפרכסת ואמר לו:
"בשמו של הבעל שם הקדוש זי"ע מקובלני, שכאשר יהודי מטה אוזנו להקשיב לצרת אחיו בסבלנות, הוא מעורר רחמי שמים ופועל שאבינו שבשמים יטה אוזנו לשמוע לקול שוועת ותחינת בני ישראל קדושים המתחננים אליו. אשריך שפעלת רחמי מרומים".
03.
קְנֵה שעון מעורר
בחור צעיר שזכה להתארח בקביעות במעונו של הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זי"ע העז לבקש מהצדיק שיקיץ אותו לפנות בוקר, להשכמה. שהלא הרבי מסתובב באותן שעות מוקדמות בבית, אחוז שרעפים, ושמא יוכל לגמול עמו חסד.
הרבי הוציא פרוטות מכיסו, העניקו, ואמר: "רכוש לך שעון מעורר".
בהוסיפו:
"אני, איני מסוגל להעיר יהודי משנתו. כי נכון – אחרי שהוא משכים, הוא שמח ומודה על כך שהערתי אותו; אבל ברגעי היקיצה, הוא מרגיש מעט צער מכך שמטלטלים אותו משנתו העריבה. ואיני מסוגל לצער יהודי אפילו לו צער כזה שכולו טובה".
04.
בידינו להחיות מתים
סלונים של מעלה ליהטה כתמיד.
היכלו של הרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע גדוש היה בחסידים עורגים אשר היטו אוזן ונפש לקבל את מאמריו של הרבי. פעמים רבות היתה דרכו של הרבי הקדוש להעביר גופי תורה במילים ספורות ומדודות החודרות אל מעמקי הנשמה.
כמו באותה שבת, בה ביאר שלוש תיבות מתפילת 'מעין שבע' של ליל שבת.
"אנו אומרים: 'מחיה מתים במאמרו'. ומכאן ילמד כל אחד, ש'מחיה מתים', יהודי מסוגל להחיות מתים ממש, 'במאמרו', על ידי שהוא אומר מילת עידוד לזולתו. אפשר להחיות מתים ממש".
05.
סוד מגירת השולחן
כאשר יהודי היה נכנס אל הגה"ק בעל ה'שדי חמד' זי"ע, הוא היה מבחין תמיד שהגאון ממהר לפתוח את מגרת שולחנו ולהציץ פנימה לרגע ורק לאחר מכן קיבל את פניו הנכנס.
בדקו תלמידיו ומצאו את הסוד שבמגירה –
היה שם קלף ועליו תיבות המשנה: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".
הרב, שהיה תמיד טרוד בלימודו, הקפיד לשנן שוב ושוב את הוראת התנא הקדוש במסכת אבות, לפני כל מפגש עם יהודי בחדרו. כדי לזכור שזוהי ההוראה התורנית-אלוקית: לקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
06.
ספרים נסגרים
בנו של מרנא החפץ חיים זי"ע, שאל את אביו:
מדוע אבא נוהג, כל אימת שנכנס אליו יהודי לדבר אתו, לסגור את כל הספרים הפתוחים לפניו. ורק לאחר שהיהודי יוצא, הוא פותחם מחדש להמשיך בלימודו? מדוע לא ישאיר את הספרים פתוחים, כדי לחסוך דקות יקרות?
השיבו החפץ חיים:
"בני. מי שעשיר, יגמול חסד בממונו. ואיך אגמול אני חסד? על ידי שאסגור את הספרים, למרות הטרחה, כדי לתת ליהודי הרגשה שכולי קשוב אליו ולאשר על ליבו, מבלי לתת לו פתח לחשוב שאולי תוך כדי ההאזנה, אני גם מעיין בספרים הפתוחים".
07.
לסגור את הגמרא
פעם ביקר הגאון רבי יעקב צבי וולדמן מבארשא זי"ע במעון קדשו של הרה"ק הדברי חיים מצאנז זי"ע, פנה אליו הרבי ושאלו: האם תמיד אתה לומד ללא כל הפסק? ענהו הרב מבארשא: לא. שוב הרבי: וכי מתי יוצא שאתה מפסיק מתלמודך? ענהו הרב: כאשר ניצב לפני איש מר לבב וצריך טובה, אני סוגר את הגמרא כדי לסייעו.
נענה הדברי חיים ואמר:
"זאת אשר רציתי לשמוע ולדעת, האם יש בכם את השכל הנכון, לסגור את הגמרא בשעה שצריכים לעזור ליהודי מר נפש, הן בדיבור והן במעשה… על כל פנים לעודדו, לחזקו ולהחיות את נפשו…"
08.
פתח לנו דלת
נקישות נשמעו על דלת הבית.
אחד הילדים הצעירים ניגש לפתוח, וכמנהג חלק מהאנושות, הוא פתח את הדלת רק כדי טפח וטפחיים.
אביו, הלא הוא מרן הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ' זצוק"ל הבחין בדבר ומיהר למסור לבנו תוכחת אוהבת. באומרו: "אין זה מן הכבוד לזולת לנהוג כן. כשמאן-דהו נוקש בדלת ופותחים אותה, לא פותחים אותה כדי חרך צר, אלא פותחים אותה לרווחה בלבביות. במאור פנים. כדי שהלה ירגיש שהוא רצוי אצלנו וכל כולנו פנויים לעמוד לימינו ולסייעו בעניין אותו הוא מבקש".
09.
תרומה משולשת
'משולח' כלשהו נכנס אל כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע וביקש נדבה.
הרבי – מגדולי בעלי הצדקה שבדור – לא שאל מאומה, אלא שלף לאלתר 500 דולרים והעניק לו.
וירא ה'משולח' כי טוב וכעבור חצי שעה הוא חזר שוב, הפעם עם תלבושת אחרת. הוא שוב נכנס, ושוב קיבל. כאשר הופיע בפעם השלישית, עם כובע אחר, ושוב קיבל 500 דולר. כבר נכנסו הגבאים ושאלו את הרבי, האם לא הבחין בכך?
השיב הרבי:
"ודאי שהבחנתי. אולם לא הערתי לו מאומה. רציתי לתת לו הרגשה טובה, שהוא 'הצליח' לעבוד עליי ולקבל תרומה משולשת"
10.
קוואטער
מנהג ישראל לכבד ב'קוואטער' (-הכנסת התינוק לברית המילה) למי שזקוק לישועת זרע של קיימא.
תמה פעם כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען זי"ע: "מה פשרו של מנהג זה, מה סגולה לישועה יש בהכנסת התינוק אל מעמד הברית?"
הוא הקשה והוא תירץ:
"הסגולה בכך היא בעצם הדבר שהם באים ומשתתפים בפועל בשמחת ברית המילה אצל הידיד או הקרוב שזכה כעת לבן זכר. ועל ידי שששים ושמחים בשמחתו של ישראל, בשמחת הזולת – זוכים לישועות גדולות ונשגבות".
ללמדנו עד כמה כוחה של השמחה בשמחת האחר – – –
11.
אהבת שיכורים
כך התבטא הרבי הקדוש רבי משה לייב מסאסוב זי"ע:
מידת 'אהבת חברים' עד היכן. למדתי משני שיכורים ערלים.
שמעתי פעם שני שיכורים גויים משוחחים. שאל האחד את חברו: "האם אתה אוהב אותי?" והשני השיב בחיוב "ודאי. אתה חבר כמו אח ממש". הוסיף הראשון והציב מכשול, בשאלו: "אם אתה אוהב אותי. האם תוכל להגיד לי איפה כואב לי עכשיו?"
והיה רבי משה לייב מסיים: "מכאן למדתי מהי 'אהבת ישראל'. שיוכל היהודי להרגיש היכן כואב לזולתו. להיות ער אליו ולמכאוביו".
12.
אונאה
סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
ייסורים בלתי סבילים ייסרו את הגאון רבי חיים פרידלנדר זצוק"ל המשגיח דפוניבז'. הוא סבל מהמחלה הנוראה בשיניו ותחלואיו הטרידו את שלוות חייו. וביום מהימים מבחין אחד התלמידים שהמשגיח, העומד לקראת צאתו מחדרו אל מסדרונות הישיבה, ניצב מול המראה ומחייך.
תמה התלמיד, תורה היא והוא ביקש ללמוד: התייצבות זו מול הראי, למה היא נועדה?
הסבירו המשגיח המיוסר:
"כתוב בספר 'יראים': כשם שיש אונאה בדברים – כך יש אונאה בפנים רעות. כשאדם מסתובב בין אנשים ופניו רעות, הוא עובר על 'לא תונו איש את עמיתו', כי מצב הרוח שהוא משדר, מקניט את רואיו. אני שסובל מהמחלה הנוראה בפי, עומד מול המראה ומנסה להשוות לפניי מראה מחייך ומאיר ולוודא שחלילה איני יוצא מהחדר כשפניי רעות, בעקבות המחלה…"
13.
שתי פרוסתו עוגה
יהודי הגיע יחד עם בנו, בר המצווה, להנחת תפילין אצל הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע. אותו יהודי לא היה מהמדקדקים בקלה ובחמורה. הרבי האיר לו פנים כדרכו והניח תפילין לבנו.
כשהסתיימה התפילה, שלף אבי הבן מתרמילו בקבוק ליקר ומגשי עוגה.
החסידים ראו ונבוכו. ברור להם שאי אפשר לסמוך על אבי הבן בהלכות כשרות, ומאידך, אם לא יטעמו מהפרוסות הנכבדות המונחות לפניהם, הוא עלול להיפגע. המתינו לראות כיצד ינהג רבם.
ה'אמרי חיים' ראה והבין, ניגש אל השולחן, ופנה אל החסידים בהפטירו: "גם אני נוהג כמותכם שלא לאכול בין 'תפילין דרש"י' לבין 'תפילין דרבנו תם'…" הוא צרר שתי פרוסות עוגה בתוך מפית והגיש למשמש, בציינו: "הנח לי זאת בחדרי, על שולחני".
מיהרו אף החסידים הנוכחים לנהוג כן, איש-איש צרר פרוסת עוגה ונטלו עמו.
14.
מטרת החיים
בליובאוויטש של מעלה, שמורה אמרה נוקבת ומעוררת אשר התקבלה, איש מפי איש, קדוש מפי קדוש, בשמו של אור שבעת הימים, מרנא הבעל שם טוב הקדוש זי"ע.
וכך הכריז הבעש"ט בעת שתלמידיו הקדושים הקיפוהו, במעז'יבוז' של מעלה:
"דעו לכם יהודים יקרים. יהודי יורד לעולם הזה וחי כאן את חייו, משך שבעים או שמונים שנה. וזאת, בשביל שיעשה, ולו פעם אחת, טובה ליהודי אחר, בגשמיות ובפרט ברוחניות".
ואילו הרה"ק רבי מרדכי מנעשכיז זי"ע היה אומר: "יום שלא עושים בו טובה ליהודי אחר – אינו נחשב".
15.
לא להזיז אחרים
הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצוק"ל, מראשי ישיבת טשעבין הבחין פעם בנכדיו הילדים, המשחקים בצוותא בַּמשחק 'דוּקִים' – בו שופכים בערמה מקלות עץ משוננים וכל ילד בתורו צריך להצליח להוציא מקלות מתוך הערמה, מבלי שהמקל ייגע במקלות האחרים ויזיז אותם.
פנה הגאון אל נכדיו בחיוך:
"יודעים אתם ילדים, מה אפשר ללמוד ממשחק זה? שגם כשנמצאים הרבה ילדים או מבוגרים יחד וצפוף מאד, עדיין אפשר ללמוד להסתדר בלי להזיז ולדחוף את האחר!"
16.
שלא להשבית את הנעימה
מקורב היה מרן הגרא"מ שך זצוק"ל אל דודו הגדול, הגה"ק רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל מהמאורות הגדולים בירושלים של מעלה. פעמים רבות היה מתלווה אל דודו בשובו מהישיבה בה הרביץ תורה לתלמידיו הרמים, אל מעונו.
באותו היום הבחין הרב שך בדודו הגדול שמטפס את המדרגות העולות אל ביתו אולם מהר מאד חוזר ויורד מטה. כעבור דקות אחדות שוב עלה הגאון ושוב ירד והמתין. ושוב עלה וירד בחזרה.
ניגש מרן הרב שך אל דודו הנשגב ושאל: "רבי, מדוע אין הרבי נכנס הביתה?"
מענהו של רבי איסר זלמן צדיקא, היה מרטיט:
"בשעה זו מצויה בבית עוזרת ניקיון המסייעת לרבנית לנקות ולסדר. עוזרת זו אלמנה היא ומכך היא מתפרנסת. כשהגעתי אל פתח הבית, שמעתי שהיא מזמרת בקולה. ידעתי אפוא שברגע בו אכנס אל הבית, היא תהיה מוכרחת להפסיק את שירתה. וכי מסוגל אני לגזול ממנה את רגעי הנחת והזמרה הללו? לכן ממתין אני כאן ומדי פעם מטפס לראות האם עודנה שרה והאם כבר אוכל להיכנס אל ביתי וחדר לימודי".
17.
השלט המחריד
חרד היה הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע שלא לדבר סרה באף יהודי ותדיר מצא לימוד זכות על כל אחד מישראל.
כאשר שמע פעם שמרננים על פורק עול שפתח מסעדת טריפה, ולא עוד, אלא שתלה שלט מתנוסס עם הכיתוב: "כאן מוכרים בשר חזיר", רחמנא לשיזבן. והיו מזכירים את אותו חוטא לשמצה. עדיין מצא הרבי לימוד זכות על אותו יהודי, בציינו: "לבטח לטובה כוונתו בשלט זה, ברצותו שלא ייכשלו יהודים שומרי תורה ומצוות ולא ייכנסו לאכול בחנות, להיגעל בשוגג במאכלות אסורות, חלילה".
18.
להחליף את הקפה
אתמול כתבנו על זהירותו של הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע שלא לדבר סרה על אף יהודי. והנה פנינה נאה, מאוצרות גיליון 'פלאי התורה':
מעשה בבעל אולם שהחסידים סיכמו לשכור את היכלו לתפילות הימים הנוראים. ברגע האחרון – ביטל הלה את ההסכם. נכנסו המשמשים לספר לרבי על ההתפתחות ואחד מהם התבטא בגנות כלפי אותו בעל אולם שהוא, כביכול, שקרן שאינו עומד בדיבורו. נחרד הרבי עד מאד וציווהו שיחזור בו מדיבוריו ויאמר שלוש פעמים 'חוזרני בי'.
ולא עוד, אלא אף את כוס הקפה שהיתה מונחת לפניו, הורה לסלק ולהחליף בקפה חדש, בציינו: "קפה ששמע דברי גנאי על יהודים – אין ראוי לשתותו!"
19.
מצות מכונה?!
קפידה נוראה הקפיד הרה"ק רבי שלומק'ה מזוועהיל זי"ע נגד השימוש במצות מכונה בפסח. ובכל זאת, כשהתיישב פעם לצדו, באחד מימי הפסח, אורח מהאורחים הרבים ולמודי תלאות הנפש שהסבו על שולחנו, והלה הוציא מצקלונו מצות מכונה ואכל בקול רעש גדול; לא הסכים הרבי שיעירו לו, חלילה.
בציינו באוזני נכדו, כ"ק מרן אדמו"ר מזוועהיל זי"ע:
"כשנגיע לשמים לא ישאלו אותנו אילו מצות אכלנו או באיזה עובי 'גארטל' חגרנו. ישאלו ויתבעו אותנו: 'האם פגעת פעם ביהודי, אם לא?'
20.
פרשיית ניקסון
היה זה בימים בהם עוד התגורר כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זי"ע בארה"ב.
בליל הסדר, הלילה הקדוש והנשגב בו היה הרבי שרוי בעולמות גבוהים. הלילה היחיד בשנה בו לא הצליח להסתיר את מדרגותיו הגבוהות. באותו לילה הסבו על שולחנו גם אורחים מזדמנים. אחד מהם, שוחר פוליטיקה, נענה בעיצומה של ההגדה והחל מדבר על 'ניקסון' ועל הפרשייה שהסעירה את אמריקה באותם ימים.
כולם נחרדו!
רק הרבי, באיפוק על-טבעי, הבחין שהלה הסמיק מהחרדה שייצר. הוא זימן אותו אליו ומשך עשרים דקות – בעיצומו של ליל התקדש החג – דיבר אתו על 'ניקסון' ועל 'הפרשייה', עד ששבה אליו רוחו.
21.
אדמו"ר בחנות פלאפל
סיפר הרב בעריש הכהן טורנהיים שליט"א:
אבי מורי הבחין בכ"ק מרן אדמו"ר מסטראפקוב זי"ע העומד ליד דוכן פלאפל באחת השכונות החרדיות בירושלים ומזמין לעצמו… מנה פלאפל. המחזה היה מוזר והוא שאל את הרבי: "מה לאדמו"ר בדוכן פלאפל. הלא דבר הוא".
גילה לו הרבי כממתיק סוד:
"אנשים מוסמכים העירו לי שבעל חנות הפלאפל אינו מקפיד על תרומות ומעשרות כדין. אולם איני רוצה חלילה לפגוע בו ובפרנסתו. לכן אני מקפיד להיכנס לכאן ולקנות מנה פלאפל כשאני מבקש ממני שימלא לי 'הרבה ירקות'. בצאתי, אני מפריש את הירקות כתרומות ומעשרות, כדי להציל יהודים וכדי להציל את בעל החנות מבושה וכלימה".
22.
לחשוב על הזולת
מאן-דהו שהה פעם ב'יחידות' בחדרו הקדוש של כ"ק מרן אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. בתוך הדברים שאלו הרבי שאלה מעניינת: "הלא ידוע שהצד הימני הוא הצד הטוב והנכון, להיפך מצד שמאל. מתבקש היה אפוא שהלב, האיבר החשוב והחיוני, מרכז החיים ממש, יהיה ממוקם בצד הימני של גוף האדם. אולם לא. מיקום הלב הוא בצד שמאל. מדוע ולמה?"
הרבי שאל. הרבי גם השיב.
ותשובתו זו צריכה לחדור למוחנו עדי עומק:
"הלב אכן ממוקם בצד הימני. לא שלנו אלא של העומד מולנו. כשאנו ניצבים מול הזולת, הלב שלנו נמצא בצדו הימני של זולתנו. וזאת למה? כי לא נברא הלב כי אם לחשוב על האחר, לחשוב מחשבות על מנת להיטיב לזולת. ולכן, מאחר ותפקיד הלב הוא לחשוב על השני – ממוקם הוא ב'צד ימין' של אותו 'שני'…"
23.
"סע לאט!"
לאחר השתתפותו כסנדק בעיר רחובות, נכנס מרן החזון איש זי"ע לרכבו. בעודו יושב – עברו לפניו בסך תושבי המקום, איש-איש ומצוקותיו, איש-איש ולבטיו. לפתע חש ה'חזון איש' בכאב המפלח את גופו. המקורבים נזעקו בחשש ומיהרו להזמין את רופאו שימתין במעונו שבבני-ברק.
נוצר הכרח לצאת לדרך מידית. מרחובות לבני-ברק.
הופסקה 'קבלת הקהל' והנהג יצא לדרך. לא לפני שהוא שומע את בקשתו של הגאון המיוסר:
"עד שאתה מגיע לסוף הרחוב, תיסע לאט ממש. אל תמהר עדיין. כדי שהיהודים שנשארו, במצוקותיהם וכאב ליבם, לא ירגישו שאני בורח מהם וליבם יכאב…"
24.
בכיו של הרבי
כאשר נודע לרבי הקדוש רבי ישעיה מקרעסטיר זי"ע על כך שבנו נפל למיטת חוליו והוא סובל ייסורים, ראו על פניו צער גדול מאד עד שהיה ממרר בבכי תמרורים. כאשר ראה עד היכן מגיע צערו של הצדיק, נכנס אליו החסיד וניסה לדבר על ליבו הטהור שהמצב אינו גרוע בכלל והחולי אינו כה קשה עד שבוודאי יעזור השי"ת והבן ייצא מידי חולי ומכאוב.
שמע הרה"ק רבי ישעי'לע זי"ע ואמר:
"לא על בני אני בוכה, כי אם על עצמי. על מצבי הרעוע בעבודת הבורא ובאהבת ישראל. הנה כבר חשבתי לעצמי שזכיתי להשיג קורטוב של מידת אהבת ישראל, כאשר בשעה שנכנסים אליי ומזכירים שמו של חולה, אני מצטער בעצמי צער אמיתי משל היה חולה בתוך ביתי. ועתה אני נוכח לראות שכאשר הודיעוני על בני שחלה, אני מרגיש צער גדול יותר ממה שאני מרגיש כאשר מזכירים לפני יהודי אחר. ועל זה אני בוכה וגם בוכה".
25.
באמצע ה'שבעה'
כך מספר הרה"ג רבי משה בויאר שליט"א על הימים בהם זכה לעמוד לימינו של הגה"צ רבי אריה שכטר זצוק"ל:
כשהגעתי לנחם אותו באחת הפעמים שישב 'שבעה', הוא ביקש ממני לקחתו לביתו. הסעתי אותו, הגענו לביתו וסייעתי בידו לצאת מהמכונית. השתאיתי לראות תור ארוך של אנשים ממתינים בפתח ביתו. כעת. בתוך ימי ה'שבעה'. מסתבר שהוא מתעתד להתיישב לקבל קהל. הוא אכן התיישב, על הרצפה, והתחיל לקבל קהל לעצה ולברכה. נוכח תמיהתי, הוא טען: "מה היהודים האלה צריכים לסבול בגלל שאני יושב 'שבעה'? אם יש כאן הורים שיש להם וויכוח מהותי לגבי הילדה שלהם, הם צריכים להמשיך ולריב רק כי אני יושב ומקבל תנחומים? אנשים צריכים להמשך להתבוסס בבעיות ובלבטים שלהם רק כי אני צריך לשבת 'שבעה'?"
26.
אנחות מיוסרות
המתין פעם הסבא מסלבודקא, הגה"צ רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל, בחדר ההמתנה שלפני קליניקת הרופא במחוז מגוריו. בחדר שהה חולה כלשהו, בלתי מוכר, שעבר טיפול רפואי מכאיב וקול אנחותיו המיוסרות נשמע היטב אל מחוץ לחדר.
הסבא מסלבודקא שמע ונפשו נחרדה: בן ישראל בצער!
הוא נעמד לאלתר והחל שופך דמעות בתפילה רותחת לרפואת החולה אותו לא הכיר ולא ידע.
הוא היה אומר:
"כדי לזכות למידת 'אהבת ישראל', אין פתרון אחר מלבד להתפלל. ותפילה זאת – מתקבלת תיכף ומיד ללא כל שהות!"
27.
תשובת הנער
עלם צעיר היה הרה"ק רבי יעקב יוסף מסקווירא זי"ע, כאשר חסיד מבוגר שאל אותו: "תגיד נא בחור צדיק. האם אתה מתכונן לכהן כרב עיר וכדיין דינים כאשר יגיעו הימים?"
השיבו הנער הצעיר, שכבר אז נודע בקדושתו הנשגבה:
"לא ולא. הלא נאמר בפרקי אבות, הוראה לדיין: כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים. ואני איני מסוגל לעשות אף יהודי בעיניי לרשע, ולו לשעה אחת קלה.."
28.
יו"דים בנוסח לעלוב
לעלוב של מעלה. היכלו של אוהב ישראל, הרה"ק רבי דוד לעלוב'ער זי"ע.
החסידים העומדים מסביב מטים אוזן כאפרכסת לשמוע את דיבורי הקודש היוצאים מפי רבם. ורבם הקדוש משמיעם יסוד גדול שבתורה:
"אם נעמיד שתי יודי"ן זה על גב זה (שתי אותיות יו"ד, ומשמע גם: שני יהודים) – ייווצר סימן פיסוק המפסיק ומפריד. כי כשיהודי אחד חש גבוה מעל חברו, הוא גורם לפירוד בעליונים ובתחתונים. ומאידך, כששתי יודי"ן צמודות זו לזו, הן מרכיבות את כינוי שם ה' – ללמדך כוחם של יהודים הצמודים יחדיו ונוהגים כבוד זה בזה".
29.
קדמה לתורה
כאשר ישב הרה"ק רבי אהרן צבי מביאלא זי"ע (יומא דהילולא ביו"ט שני של שבועות) בשולחנו הטהור ופתח את פה קדשו באמרות קודש, שררה במקום צפיפות עצומה מצד החסידים שנדחקו לשמוע דברי אלוקים חיים.
בראות הרבי את הלחץ והדחק הגדול, פתח והבהיר:
"נאמר: 'דרך ארץ קדמה לתורה'. ללמדנו שלפני החשיבות של ההקשבה ל'דברי תורה', צריכה קודם להיות דרך ארץ מתוך התחשבות האחד בזולת. לא לדחוף את השני כדי לקנות קניין של דברי תורה".
30.
צדקה ותוצאותיה
במוצאי יום הקדוש גילה רבי לוי יצחק קדישא את אשר נלחם בשטן המשטין בעיצומו של יום.
טענה קשה העלה השטן על משוא פנים שנוהג הקב"ה כביכול בבניו ומפליא בין שכר מצווה לעונש עוון. "כשיהודי עושה מצווה, מחשבים לו לשכרו את כל תוצאותיה. אם העניק יהודי כסף לצדקה, הוא לא יקבל שכר רק על מצוות הצדקה עצמה אלא גם על כל מה שנולד מהצדקה, אם הנזקק שקיבל את הצדקה קנה עם הכסף אוכל ובגדים לילדיו וכך הם יכלו ללמוד תורה – גם זכות התורה נזקפת לסך זכויותיו. ואילו כשיהודי עובר עברה, לא מחייבים אותו כי אם על העברה בלבד. אם גזל מחברו ממון, יענישוהו על עצם הגזלה אבל לא על כך שהנגזל לא יכול היה לקנות לילדיו אוכל וביגוד וממילא נגרם להם ביטול תורה. מדוע זה?"
מיד נעשה רעש בשמים והמתינו למי שיוכל להשיב לו תשובה אחת אפים.
הפנו כולם עיניהם אל רבי לוי יצחק אשר עד מהרה פתח ואמר:
"ודאי שיש חילוק. כי כשיהודי מעניק מכספו לצדקה, הוא מחשב על כל המצוות שתצאנה מאותה צדקה. הוא רוצה ומשתוקק שכספו יחַיה את נפש הנזקק ויעניק לבניו אפשרות ללמוד, וכן על זו הדרך. ברם, כשיהודי עובר עברה, בלית ברירה הוא עושה את זה. הוא גוזל כי הוא זקוק למעות, אבל לרגע אחד הוא לא מתכוון לגרום לחברו עוגמת נפש ולעשוק מילדיו לחם ובגדים. לכן מדין הוא שהעושה מצווה יקבל שכר על כל תוצאותיה והעובר עברה, לא עלינו, ייענש על עצם מעשה העברה עצמה, ותו לא".
31.
הגנרל והחייל
הסיפור הבא מלמד אותנו אמנם על דרכה של ענווה, אבל גם על דרכו של כבוד הזולת ודרך תגובה מעודדת לכל יהודי:
מעשה בשני מאורותיה של העיר וילנה, רבי שאול רב העיר, ורבי שרגא פייבוש, מגיד המישרים, אשר צעדו יחדיו ברחובה של עיר ושוחחו ביניהם בדברים העומדים ברומו של עולם. בתוך הדברים שוחחו אודות המקובל שצדיקים אשר חיו עמנו בעולם הזה בדורנו, הם, בעלותם השמיימה, מתמנים להיות הדיינים ב'בית דין של מעלה' והם ידונו אותנו, בני דורם.
יהודי שפסע בסמוך לשני הצדיקים ושמע את דבריהם, התערב בשיחתם וביקש:
"אם כן, אתם, גדולי הדור, תדונו אותי כבר אתה! כעת, כאן, בעולם הזה!"
רבי שאול פנה אל היהודי והמשיל לו:
בעיצומו של יום הלימודים בתלמוד-תורה, יוצאים הילדים להשתובב ב'הפסקה', והם משחקים 'משחק מלחמה', אחד הילדים הוא הגנרל וחבריו הם החיילים הסרים למשמעותו. עם תום ההפסקה, מסיימים הילדים את המשחק והם חוזרים לכיתה, גם ה'גנרל' וגם ה'חייל' יושבים כעת שווה בשווה לפני המלמד. בעיני המלמד לא קיימים חוקי המשחק ויכול להיות שבעיניו, אותו ילד שהיה 'חייל זוטר' במשחק, הוא המעולה שבין התלמידים, ודווקא אותו 'גנרל' של ההספקה, אינו אלא תלמיד פחות נחשב.
חתם רבי שאול את דבריו בענוותנות:
"כאן בעולם הזה נדמה לך שאני ורבי שרגא פייבוש ה'גנרלים' ואילו אתה 'סתם חייל פשוט'. אבל לא כן בעולם העליון, שם 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. יכול להיות שכאשר המשחק כאן בעולם הזה ייגמר ואנחנו נעלה לשם, אל חיי האמת, נראה שדווקא אנחנו אין אנו אלא חיילים פשוטים ודווקא אתה תהיה הגנרל הגדול בך יבחר הקב"ה לשבת בבית הדין של מעלה. ומי יודע, אולי דווקא אתה תהיה זה שישפוט אותנו שם, לעילא ולעילא…"
32.
שלום עליכם
סיפור מסופר על ביקורו של הגה"צ רבי דניאל פריש זצוק"ל בעל 'מתוק מדבש', בהיותו בשחר שנות אברכותו, בעיר אנטוורפן. בהיותו שם נכנס להתפלל שחרית בבית מדרשו של הרה"ק רבי איציק'ל מפשעווארסק זי"ע. הציבור ישב באותה השעה והתכונן לקראת התפילה ואברך אחד – לאחר מכן התברר לו שהיה זה לא אחר מאשר חתן הרבי, הרה"ק רבי יענק'לע מפשעווארסק זי"ע – ניגש אל כל אחד מהאורחים וקיבל את פניו בחמימות ב'שלום עליכם' לבבי.
רבי דניאל שראה את הדבר, היטב חרה לו. וכי נכון לאחל 'שלום עליכם' ולקבל אורחים לפני התפילה.
כשהגיע תורו של רבי דניאל לקבל את ה'שלום עליכם' הלבבי מהרבי הקדוש רבי יענק'לה זי"ע, הוא פנה אליו בתרעומת על כך שלפי ההלכה בעייתי להגיד 'שלום עליכם' קודם התפילה. ורבי יענק'לה זי"ע השיבו: "אברך. עוד מעט קט הולכים להתפלל וקודם התפילה אגיד, כתיקונו של האריז"ל: הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. וכי חושב אתה שמדובר בלחש שלוחשים? אני צריך לקיים בפועל, בלב ובנפש מצוות ואהבת לרעך כמוך".
והנה, חלקו האחרון של הסיפור, בגרסה נוספת:
"רבי דניאל התרעם על נתינת 'שלום עליכם' קודם התפילה, כאשר בהלכה כתוב שלא לעשות כן. ורבי יענק'לה השיבו במאור פנים: מה שמובא להלכה שלא לשאול בשלום חברו קודם התפילה, הכוונה ל'קאלטן שלום עליכם' (-שלום עליכם קר, רשמי ובלתי-לבבי), זה אכן אסור בתכלית האיסור קודם התפילה. אבל אני איני מקדם אותך אלא ב'שלום עליכם' חם ולבבי מתוך אהבת ישראל!"
33.
לא לעקוף
נספר על מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל שנזהר זהירות אפופת חרדה, שלא לעקוף חלילה את התור, בהיותו מייקר את זמנו של הזולת ונבעת מלגזול זמן. משום כך אופייני היה לראות את הגאון ניצב ועומד בתור, כשהוא מתעקש עם המתעקשים שחפצים לוותר לו על מקומם. בספר 'וזאת ליהודה' מסופר שהיו תקופות בהן הירבה לבקר במרפאה השכונתית, למען בריאותו. תיכף כשהיה נכנס, היו כל הנוכחים מתמלאים בהדר תורני ובחרדת קודש. כשהרופא היה מבחין בו, היה ממהר לבקש ממנו לעקוף את התור ולהיכנס ללא כל שהות. גם הממתינים כולם ענו ואמרו, בכל פעם מחדש, שהם מוותרים בחפץ לב על מקומם.
אולם הגאון זצוק"ל לא ניאות לדלג על תורו.
הוא התעקש. בכל פעם מחדש. להמתין ולהמתין עד בוא תורו.
הוא הסביר זאת פעם: "גם אם אנשים אומרים שהם מוותרים, מאן יימר שהם אכן מוותרים בלב שלם, ושמא בעוקפי את התור, אכשל בנדנוד של איסור גזל זמן".