הרה"ח ר' יחיאל יהושע גולדברג
מאז מתן תורה ועד עצם היום, ליל הסדר הוא לילה שבו כולנו לובשים בגדי חג, שמחים וששים בקיום מצוות התורה הקדושה, בני חורין אמתיים, שמסבים אל השולחן, שותים ארבע כוסות יין דרך חירות, ומתענגים על שאלותיהם של הילדים הצדיקים והיקרים לנו כל כך.
אבל בשמונה השנים האחרונות, בבתים רבים בישראל, נחגג ליל הסדר כשאליו מתלווה צביטה קטנה בלב. צביטה של געגוע לאותה דמות קדומה שהופיעה עלינו במלוא הדרה, הלוא היא דמותו של מרנא ורבנא, קודש הקדשים רבינו הקדוש רבי שמאול הלוי ואזנר זיע"א, בעל 'שבט הלוי' וראש ישיבת חכמי לובלין.
כדי לתאר את דמותו של מרן הגרש" ואזנר, צריכים להיות בר הכי, וכמובן שאין אני מתיימר ללבוש את האצטלה המכובדת הזאת, ובכל זאת אני מרשי לעצמי, בחיל וברעדה, לכנותו 'מורי ורבי', וזאת משום שזכות גדולה נפלה בחלקי, ללמוד בישיבתו הקדושה, ישיבת 'חכמי לובלין' ולשמוע שיעורים מפיו. גם אבי מורי למד בישיבת 'חכמי לובלין' ועוד מבני המשפחה שלנו, כך שעבורנו היה זה כמעט טבעי, ללמוד בישיבה שבה כיהן מרן זיע"א כראש הישיבה. למעשה בישיבה היינו מכנים אותו בפשטות 'הרבי'.
ישנו פתגם ידוע שהמשגיחים בישיבות אומרים שימי הבחרות הם כאלו ימים גדולים וחשובים, התקופה הכי טובה בחייו של האדם, וממש חבל שנתנו אותם לבחורים צעירים כל כך… היה טוב יותר שנהיה בחורי ישיבות בגיל 40 או 50, כשאנחנו כבר מבינים את המשמעות ויודעים לנצל היטב את התקופה המיוחדת הזאת…
כעין זה, אפשר לומר גם על הלימודים בישיבת חכמי לובלין בראשותו של מרן זצ"ל. הרי הוא היה רב רבנן, גדול הפוסקים בדורנו, איש על העדה אשר כל היוצא מפיו יעשה ובעיניו, עיני הבדולח היה רואה למרחקים ורוח הקודש היתה חופפת בצלו בכל עת.
ואנחנו… מה היינו? בחורים צעירים וחסרי דעה, שיושבים בצלו של ענק שבענקים ואין לנו את הכלים כדי לנצל אפילו מעט מזעיר מהגדולה העצומה שלו, וזאת, למרות שידענו כבר אז שהוא מענקי הדור והיינו מביטים בו ביראת כבוד עצומה.
ובכל זאת, הרי מי שנכנס לחנותו של בשם, מעט מהריח הנפלא הממלא את חללה נדבק בו ובבגדיו, וכך זכינו, אלו שלמדו בישיבתו של מרן זצ"ל, לספוג מעט מדמותו המיוחדת של הרבי זצ"ל, וכעת, כשמתקרב יומא דהילולא דיליה, אמרתי לנצל את הבמה המכובדת שמסכימה לארח מדי פעם את הגיגי, כדי לשתף מעט, אולי יהיה בכך תועלת לאנשים נוספים.
ובעודי שוקל כיצד לכתוב את זיכרונותיי מאותה התקופה ובאיזו דרך להציג אותם בפני הקוראים, משמיא קא זכו לי לפגוש תלמיד נוסף מבוגרי הישיבה, הלא הוא ידידי מנוער הרה"ח ר' אליעזר רוזנפלד, ויחד העלינו זיכרונות מתוקים מאותם ימים, וכך נוספו לי כמה וכמה סיפורים נפלאים שבהם אנחנו משתפים את הקוראים הנלבבים.
**
הרב רוזנפלד, זכה למידה של זריזות. מגיל צעיר הוא היה משכים קום, ובשונה מרוב בחורי הישיבה, עבורו לא היה בכך שום ניסיון. השעון צלצל, והוא התעורר. בלי להתהפך במיטה פעם נוספת ובלי לנסות להרוויח עוד שתי דקות של שינה.
מטבע הדברים, בחור שמתעורר מוקדם מתנה מהר מאוד לשמש כ'וועקער' כלומר 'מעורר', הבחור שממונה להעיר את כל חבריו הישנים בפנימייה.
"היה זה כשלמדתי עוד בישיבה קטנה", הוא מספר, "היו משלמים לי 80 שקלים לחודש עבור שירותי היקיצה שהייתי מספק לכל הישנים בפנימייה.
"הרגשתי עשיר גדול. 80 שקלים לחודש! זה היה סכום מאוד משמעותי עבורי ועבור כל בחור בגילי באותם ימים.
"ואכן הייתי מעיר את הבחורים ומספיק להתייצב בזמן לסדר הלימוד שהיה בישיבה לפני התפילה, קראו לו 'סדר פאר טאגס', ולרבי זצ"ל היתה הערכה מיוחדת לבחורים שהיו שמשתתפים בסדר הזה בקביעות. למעשה, אפשר לומר בצורה גורפת, שכל הבחורים שהיו קרובים אל הרבי לאורך קיומה של הישיבה, היו אלו שקמו לפנות בוקר, מי שהיה מגיע לסדר הזה לפני התפילה, היה אצלו בחור חשוב וחביב. ומי שלא… זה לא היה אותו דבר.
"אחרי שעברו כמה שנים והשכר שלי נשאר כשהיה, דרשתי שיוסיפו לי מעט על 80 השקלים החודשיים, אבל נתקלתי בסירוב. זה התקציב שהישיבה מקדישה לעניין הזה, אין העלאת משכורת…
"החלטתי להתפטר, והודעתי למשגיח בצורה ברורה שאני בעז"ה אמשיך לקום מוקדם ולהתייצב בזמן לסדר, אבל לגבי להעיר את החברים, שיחפשו מתנדב אחר לעניין.
"הם חיפשו 'וועקער' חדש, ולא כל כך הצליחו למצוא, וכך נוצר מצב שאני הייתי מגיע לסדר ומתיישב שם כמעט לבד, כי רוב הבחורים עוד לא התעוררו…
"כמובן שהרבי זצ"ל שם לב לכך בתוך זמן קצר מאוד. הוא קרא למשגיח, הגה"ח רבי חיים אברהם ויזל, ושאל אותו מה קורה בתקופה האחרונה…
"הרב ויזל לא היה מסתיר ממנו כלום, הוא אמר לרבי דברים כהווייתם, היה כאן 'וועקער' מצוין, הוא דרש העלאת שכר, קיבל תשובה שלילית ועשה מה שהרבה מאוד אנשיםפ עושים כשלא מוסיפים להם למשכורת… התפטר!
"הרבי זצ"ל הוסיף ושאל, ומי היה הוועקער הזה שהתפטר? הרב ויזל ענה לו שמדובר בבחור אליעזר רוזנפלד… ובתגובה ביקש הרבי שיקראו לי כי הוא רוצה לשוחח איתי.
"התייצבתי לפני הרבי בכובד ראש. מצד אחד ברור היה לי שהוא רוצה שאני אחזור לתפקיד, וגם ידעתי שאני לא יכול לסרב לו, אבל בכל זאת חשבתי שאולי הוא גם ידאג שיבואו לקראתי בענין של התשלום.
"אבל הרבי בכלל לא דיבר איתי על כסף ולא על מה שהיה. הוא אמר לי רק דבר אחד: "דע לך, כך אמר לי הרבי, כשאני מגיע לישיבה לפני התפילה ואני רואה בחורים יושבים ולומדים, זה נותן לי הרחבת הדעת ועוזר לי לכתוב תשובות בהלכה!".
"יצאתי משם המום! יש בידי את הכח לסייע למרן הגר"ש ואזנר בכתיבת הכרכים הבאים של 'שבט הלוי' ואני רוצה שיוסיפו לי עוד עשרים שקלים למשכורת החודשית?
"באותו רגע הודעתי לרב ויזל שהוא יכול לראות את העניין כמסודר, ומאז ועד יום חתונתי המשכתי לשמש כ'וועקער' תמורת תשלום של 80 שקלים ושותפות מסוימת בכתיבת ה'שבט הלוי'".
עוד סיפר לי הרב רוזנפלד בעניין זה: "היה לנו מנהג בישיבה, שכל חתן היה נכנס לרבי ביום החופה שלו, החתן היה טובל במקווה שבבניין הישיבה, ולאחר מכן הולך לרבי כדי לקבל את ברכתו.
"כשאני נכנסתי ביום החופה שלי, הרבי נתן לי הדרכה קצרה לחיים: "היסוד של בית יהודי", הוא אמר, זה לקום 'פאר-טאגס', שהילדים לא יראו את אבא שלהם ישן בשעות הבוקר. זה הבסיס להצלחה בחינוך".
**
דרכו של מרן זצ"ל היה למסור שיעור ב'שולחן ערוך — אורח חיים', עם 'מגן אברהם'. השיעור היה מתקיים כל יום אחרי תפילת שחרית, ולפני תפילת ערבית הוא היה מוסר שיעור מוסר, פעם ב'מסילת ישרים' ופעם ב'חובת הלבבות'. כל פעם כשהיה המסיים את הלימוד בספר אחד היה עובר ללמוד תקופה בספר השני וחוזר חלילה. השיעור היה לכלל בחורי הישיבה.
את השיעור בשולחן ערוך היה הרבי מוסר מיד אחרי התפילה עד השעה 8:30. בשעה זו בדיוק נמרץ, היה מרן סוגר את הספר והשיעור הסתיים, כי הגיע זמנה של ארוחת הבוקר.
אני חושב שזה מוסר השכל גדול מאוד למלמדים ולמגידי שיעורים. לפעמים חושבים שאם ימשיכו עוד שתיים שלוש דקות לא יקרה כלום, מקסימום יהיה לבחורים קצת פחות זמן לארוחת הבוקר. אבל הנה, אנחנו רואים את מורינו ורבינו ה'שבט הלוי' שאי אפשר לחשוד אותו בחוסר חשיבות לעוד שתי שורות של 'מגן אברהם', ובכל זאת, הוא ידע שלסיים בזמן זה חשוב לא פחות מלהתחיל בזמן.
למעשה, מה שקרה זה שבימי שני וחמישי, כשיש קריאת התורה, התפילה ממילא הסתיימה ב-8:30 ואף מאוחר יותר, ולכן בימים אלו לא היה כמעט אף פעם שיעור. כמו כן, בימי שישי היה הרבי זצ"ל יושב מיד אחרי התפילה לאמירת שניים מקרא ואחד תרגום עם התפילין, ולכן הוא לא היה אומר שיעור מוסר ביום שישי, כך שבפועל השיעור היה מתקיים רק בימים ראשון, שלישי ורביעי – כשביום רביעי היה השיעור מוקדש רק לבחורים שב'קיבוץ' ואילו הבחורים הצעירים יותר לא נשארו, כך שבפועל השיעור היה רק פעמיים בשבוע לרוב בחורי הישיבה.
כמו כן בימי שישי, היה הרבי מגיע לבחון את הבחורים על תלמודם במשך השבוע האחרון, הבחינה היתה בעל פה, והוא לא ויתר עליה גם כשהיה כבר בשיא מעמדו ומכל העולם הריצו אליו את השאלות הקשות והמורכבות ביותר, הוא המשיך בעוז ובתעצומות את ההשקעה בישיבה ובתלמידים, כאילו הוא ראש ישיבה מתחיל.
לא זו בלבד, אלא שאת עיקר הסיפוק שלו הוא היה שואב דווקא מהישיבה ומתלמידיה, ושמעתי מפה קדשו, וכמוני שמעו גם תלמידים רבים אחרים בישיבה, שהוא היה אומר שהוא מסכים שייקחו ממנו את כל התארים שלו, בתנאי שישאירו אותו עם תואר אחד בלבד: 'מרביץ תורה'. על התואר הזה הוא לא מוותר, והוא שווה לו יותר מכל השאר…
לא זו בלבד, אלא שהוא גם היה חוזר ואומר "אני אוהב את התלמידים שלי לא פחות מהילדים שלי", ומי שהסתובב שם ידע שהרבי מודד וסופר את המילים שלו ולא אומר שום דבר סתם ככה, בלי להתכוון למה שהוא אומר.
בסוף זמן, הוא תמיד היה אומר שיחת פרידה בפני הבחורים עם דברי חיזוק והדרכה לימי בין הזמנים, ותמיד הוא היה מבקש מתלמידיו: "תתפללו עלי, שמואל בן רחל, שאזכה להאריך ימים כדי להרביץ תורה".
**
בהקשר זה, אפשר לומר ביתר שאת, שהמתנה הזאת ניתנה לנו בגיל צעיר מדי. אם היינו לוקחים אנשים מבוגרים ומציעים להם לשמוע שיעור בשולחן ערוך מפיו של פוסק הדור, בית הכנסת בוודאי היה מלא מפה לפה, אבל המשתתפים היו בחורים צעירים, חלקם בישיבה קטנה, ממש ילדים בני 13 וחצי. היה כובד ראש גדול בשיעור, אף אחד לא העז כמובן לפטפט או להפריע בדרכים אחרות לפוסק הדור, אבל לא כולם ידעו להעריך את הרגעים הנשגבים הללו.
זכורני, שפעם אחת בעת שלמדנו ב'חובת הלבבות', אמר הרבי זצ"ל איזה פשט בדבריו, ואז עצר לרגע ואמר שנראה כמה חשיבות יש לחזרה מרובה: "כבר למדתי את הקטע הזה ב'חובת הלבבות' אלף פעמים, ובכל זאת, עכשיו מצאתי פה פשט חדש שלא חשבתי עליו קודם לכן…".
האמת, איני יודע אם מרן זצ"ל התכוון שהוא למד את כל חובות הלבבות אלף פעמים, או שהוא למד רק את הקטע הספציפי הזה אלף פעמים, אבל דבר אחד אני יכול לומר בוודאות, אם ה'שבט הלוי' אמר שהוא למד את הקטע הזה אלף פעמים, הוא התכוון לכך במלוא הרצינות, זה לא היה עניין של גוזמה, אלא דברים כפשוטם.
אגב, מעניין לציין שאחרי תקופה ראיתי שבחובות הלבבות עם פירוש 'לב טוב', כותב מרן ה'שבט הלוי' זצ"ל בהסכמה שלו לביאור, את הלשון הבאה: "הגה"ק רבי פנחס קאריצר ז"ל, למד אלף פעמים ספר הקדוש חובות הלבבות ורק אז זכה למה שזכה".
קטונתי מלומר כיצד זכה הרבי זצ"ל למדרגותיו וכמה גבוהות הן היו, המדרגות שלו, אבל יש לנו כאן שחור על גבי לבן את ההערה שלו לגבי מה שאפשר להגיע אחרי שלומדים אלף פעמים 'חובות הלבבות' ואני חושב שאפשר לומר שיש רגלים לדבר לכך שהוא עצמו גם למד את הספר כולו אלף פעמים.
**
וכך מספר ידידי הרה"ח ר' אליעזר רוזנפלד: "הגישה של הרבי היתה כאילו הוא חלק מהישיבה, אנחנו כולם באותה סירה, נכון שהוא רב החובל ואנחנו נמצאים אי שם בירכתיים אבל אנחנו כולנו יחד.
"זכורני שפעם הוא דיבר אתנו על זה שבחורים הולכים לקנות אוכל במקומות אחרים, ולא מסתפקים במה שיש בישיבה. אמרנו לו ש"אין מה לעשות, האוכל בישיבה לא טעים", נענה מרן ואמר: "אני אוכל את אותו האוכל שאתם אוכלים, הטעם שלו מצוין".
"בשיעור הלכה שהיה לפני התפילה, הייתי יושב די בסוף", מספר הרב רוזנפלד, "בספסל האחרון או אחד לפניו, סמוך יותר לדלת היציאה מאשר למקומו של הרבי זצ"ל.
"הרבי היה מדבר עם רמקול, ושמעו אותו מצוין בכל רחבי בית המדרש, אבל בכל זאת, הוא לא אהב שיושבים רחוק. הוא רצה את כל התלמידים שיהיו קרובים אליו. פעם אחת תוך כדי השיעור הוא הרים את הראש, הסתכל לכיווני ושאל אותי "שומעים אותי? בוא תשב לידי, למה אתה יושב כל כך רחוק?".
"באתי והתיישבתי ממש בסמוך אליו, ומאז זה היה המקום הקבוע שלי, ואכן זכיתי לחביבות גדולה אצלו באותה התקופה. בהמשך למדתי בחברותא עם נכדו הרה"ג ר' יהודה שליט"א בן לבנו הגאון רבי מרדכי אלימלך שליט"א.
"בכל אופן, הרבי אמר אז, הוא דיבר אלי והתכוון לכולם, שכשהוא למד בישיבה בלובלין, היה ידוע שם בין התלמידים שאסור לשבת בשורות האחרונות של בית המדרש. המהר"ם שפירא זצ"ל היה אומר שבשורות האחרונות יושבים רק הגנבים. שם יושבים הבחורים שגונבים את התפילה, גונבים את התורה, גונבים את השיעורים, תמיד הם רוצים להיכנס אחרונים ולצאת ראשונים, כמה שפחות למלא את המחויבויות שלהם לישיבה".
**
לסיום אני רוצה להביא עוד סיפור אחד ששמעתי מידידי הרב רוזנפלד, ואביא אותו בלשונו: "ביום מן הימים, פנה אלי חבר שעמד להתחתן, ורצה לעזור להורים שלו לחסוך בהוצאות של שליחת ההזמנות בדואר. הוא לקח על עצמו לחלק את ההזמנות בכל בני ברק, ולשם כך תכנן להקדיש לכך לילה ולנסוע עם אופניים ברחבי העיר, מכתובת לכתובת. אני נכנסתי לסיפור כשהחבר החליט שהוא זקוק ל'חברותא', ובחר בי להצטרף אליו.
"חשבתי לעצמי שמדובר בחסד גדול וגם בחוויה לא רעה בכלל, וכך יצאנו שנינו לחלוקת הזמנות לחתונה שלו. נסענו ברחבי העיר, ו… המשגיח שמע על כך. איך זה קרה? מי שמכיר את הרב חיים אברהם ויזל לא שואל כאלו שאלות…
"הרב ויזל החליט שאין מנוס אלא לזרוק אותי מהישיבה. זה מנוגד לכללים בצורה חמורה, מה זה לנסוע באופניים בתוך בני ברק? היה לא תהיה. אבל כמובן שאי אפשר לזרוק בחור בלי לקבל קודם את האישור של הרבי, ומאחר והרבי הכיר אותי באופן אישי, הוא לא ענה את התשובה רק ישירות לרב ויזל, אלא גם ביקש שיקראו לי כי הוא רצה לדבר איתי על כך.
"כשהגעתי אל הקודש פנימה, הביט בי הרבי בעיניו החביבות ואמר לי כך: "בעיקרון, המעשה שעשית אינו פסול בכלל. אין שום דבר רע בזה שיהודי רוכב על אופניים. אדרבה ואדרבה! אני סבור שכל בחור צריך לעשות קצת פעילות, להפעיל את הגוף זה דבר בריא וגם אני עצמי מקפיד לצאת להליכות ולהעפיל את הגוף כחלק משמירת הבריאות.
"אבל מה? הרב ויזל אומר לי שזה מאוד לא מקובל, וכשרואים בחור מישיבה מסוימת שרוכב על אופניים ברחובות העיר, זה עושה 'בושות' לישיבה, ולכן אני מבקש ממך שעל אף שהמעשה שעשית אינו פסול כלל וכלל, תשתדל שלא לעשות בושות לישיבה…".
"זה נתן לי מבט חדש, לפעמים שי כל מיני מוסכמות שאין להן היגיון, בוודאי שאין להן קשר להלכה וליראת שמים, אבל אם זה מבייש אחרים, את הישיבה למשל, צריכים להשתדל להימנע. לא תמיד צריכים ללכת 'עם הראש בקיר'…".