"ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא" (כב, ט)
אברך מרומם, הוא ורעייתו טיפלו בדוד של המשפחה, יהודי גלמוד בעל נכסים, ללא ילדים. הדוד אהב והעריך אותם מאד.
כיון שהאברך התגורר בדירה קטנה של 3-2 חדרים, ביקש ממנו הדוד שיקנה על חשבונו דירה של 6 חדרים, ומלבד זאת הודיע לו חגיגית כי בדעתו לכתוב בצוואה על שמו את ירושת כל נכסיו (ירושה רבת ערך). ולצורך כך היה עליו ללכת איתו ל'עורך הדין' שלו, כדי לרשום את הצוואה בה תירשם הדירה על שמו.
האברך נכנס להתייעץ עם רב אהרן-ליבּ האם לשמוח ולקבל לידיו את העושר (היינו, תוספת דירה עכשווית, ו'צוואה' עתידית על דירה נוספת – דירת הדוד, וכסף רב שבבנק).
רב אהרן-ליב שמע את כל הרקע, וענה לו: את הכסף לרכישת דירה גדולה, אכן תיקח ותקנה, כי אתה מקבל במתנה ועכשיו, אבל מה שהוא מעוניין לרשום את כל הירושה על שמך, בשום אופן אל תסכים, כי לא כדאי להתחיל עם כל המשפחה (היינו השווער שלו, ובן משפחה נוסף) הם הרי היורשים המקוריים, ואתה דור שני, וכאשר הם יפתחו את הצוואה יחשכו עיניהם ותהיה ביניכם מריבה גדולה, וחלילה לריב עם השווער והמשפחה בשביל ירושה כספית!
כיון שחלפה תקופה והדוד הפציר בו שוב, הוא הגיע שנית לשאול, ושוב הייתה התשובה: מה שהדוד מעניק לך מתנה מחיים, בבקשה ובשמחה, אבל ירושה לא. כי ירושה כזו תגרום שנאה קשה ומריבה.
הדוד, שבאמת רצה להעביר אליו את כל נכסיו לא נתן לו מנוח, והאחיין נאלץ לספר לו כי מכאן על פי עצתו של רבו הרב שטינמן: "אני אסיר תודה לך דודי, על הרצון הטוב שלך שאין דומה לו, אבל הרב ייעץ לי – שבשום פנים ואופן לא כדאי לרשום את הירושה על שמי".
כמה ימים לפני פטירתו, הדוד לא היה רגוע, וזימן אליו לביתו את 'עורך הדין', והורה לו להעביר את כל הכסף הנזיל שהיה בבנק לאחיין, לא כירושה בעתיד אלא כעת כהעברה מיידית וכמתנה בחיים. היה שם כמיליון דולר שהועברו לאברך היקר.
הירושה שנותרה לחמיו, הייתה הדירה עצמה של הדוד. ירושה נאה. חמיו ובני המשפחה, ניסו לחפש פה ושם ירושה נוספת, ולא מצאו. הם התאכזבו ונדהמו. הם היו בטוחים, בצדק, שממתינים להם מיליוני שקלים מלבד הדירה, אך אין קול ואין כסף. האברך הצעיר שתק ולא נודע הדבר.
הוא הרוויח בכפלים, שקיבל את הכסף, וגם ניצול ממריבה מתלקחת עם חמיו לכל ימי חייו. זאת, כיון שעמד בניסיון ושמע לעצת החכם על פי תורה, ולא התפתה לתאוות ממון על חשבון השלום והשלווה (מפי נכד מרן – רבי אשר שטיינמן)
פרס מידו של מרן הגראי"ל
בנו של אברך, שב יום אחד מה'ישיבה קטנה' וסיפר כי היום הוא סיים את מסכת עירובין שלמד ב'בין הסדרים' – עם רש"י ותוספות, ורצונו שאמא תערוך סעודה לסיום. אכן עשו סעודה לכבוד הסיום.
אחרי שבועיים, הציע האב לבן "ניכנס לראש הישיבה הרב שטינמן שישאל כמה שאלות", הוא מימש את הצעתו. "הבן שלי אומר שלמד עירובין עם תוספות ב'בין הסדרים"' – אמר לרֶבּ אהרן-ליב.
הרב שמח מאד: 'מה, ב'בין הסדרים'? זה דבר חשוב…
לאחר מכן בחן את הנער במשך יותר מחצי שעה. בסיום השאלות והתשובות הטובות, שאל אותו:
'סיפרת גם לסבא? מה סבא נתן לך?!
ענה הבחור: 'סיפרתי לו והוא נתן לי שוקולד'.
הפטיר רֶבּ אהרן-לֵיבּ : 'שוקולד זה פרס של לפני מאתיים שנה'. ניגש לארון הוציא ונתן לו שטר של מאה דולר. 'זה פרסים של היום'…
מה לא מובן?!
רֶבּ אהרן-ליבּ לא חש בטוב ושכב במיטה.
נכנס גביר נכבד לביקור. הרב קיבלו בחביבות, אך עדיין בשכיבה.
לאחר מכן נכנסו קבוצת בחורי ישיבה. רֶבּ אהרן-ליבּ התיישב, ביקש ללבוש רשי מעיל, וקיבלם בהדרת כבוד.
לפליאת אחד מבני הבית: מדוע את העשיר קיבל בעודו בשכיבה, ואילו כדי לקבל את בני הישיבה מתאמץ להתיישב למרות חולשתו הרבה?!
התשובה הייתה: "מה לא מובן לך, הם לומדי תורה וצריך לכבדם, והוא רק עשיר".
רשימה. שמעתי מהג"ר יצחק דוד ברנשטיין, וזה לשונו: בקבלת הקהל בדרך כלל היה מקדיש לכל אדם זמן מועט. הוא הקשיב לו בריכוז, השיב, והושיט את היד. פעם אחת קבלת הקהל נעצרה לכחמש דקות. מה קרה?! ניגשו שני בחורים ולהם שאלה: הם לומדים בחברותא ומצליחים יחד, וב'זמן הבא' עושים 'סלט' בין השיעורים (כלשונם) כך, שהם לא ילמדו יחד אצל אותו 'מגיד שיעור', ושאלתם בפיהם, כיצד יסתדרו?
מרן זצוק"ל התעכב איתם כחמש דקות, התעניין ובירר את המקרה ואת האפשרויות – לסייע להם להצלחת תלמודם.
לא שמעתי מה הם דיברו. אבל כן שמעתי, שלמיליונים שהתגלגלו שם בקבלת קהל, קיצר כי היה חייב לקצר, אך לתועלת בני הישיבה האריך.
האריך והעריך. כי הצלחתם היא יסוד חייהם, ויסוד העולם.
(מתוך הספר חכימא דיהודאי)