מאת: הרב ישראל היימן
הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל – המגיד הירושלמי הנודע שחן והדר הוצק בשפתותיו, סיפר פעם את המעשה הבא לשומעי לקחו:
בתחילת דרכו בהיותו אברך צעיר, עוד לפני שהתפרסם כמגיד שהמונים משחרים לשמוע את אמרותיו הציעו לו למסור שיעור קבוע בדף היומי לקבוצה של אנשים מבוגרים באחד מבתי הכנסיות בירושלים. הוא הופיע לשיעור הראשון וגילה שם שלושה אנשים באים בימים שממתינים לו לאמירת השיעור. הוא החל באמירת השיעור ועד מהירה הוא קלט את המרקם המעניין של משתתפיו… האחד נמנם לו להנאתו כל השיעור, השני היה עסוק במחשבות עמוקות על כל מה שמעניין מסביב, והשלישי אחז איתו – שאל כעניין וענה כהלכה.
כך נמשך השיעור תקופה ארוכה יום יום באותה המתכונת, כשבעצם ר' שלום לומד בחברותא עם אחד המשתתפים, ושני האחרים משמשים כתפאורה לכך שהמעמד ייקרא 'שיעור' ולא חברותא…
יום אחד כשר' שלום הגיע לשיעור הוא גילה שנותרה התפאורה והעיקר חסר מן הספר כיון שהמשתתף היחיד שהחזיק איתו ראש כל יום לא הופיע. בסיום השיעור בירר ר' שלום אצל המשתתפים האחרים מה קרה והם ענו לו שחברם שבר את רגלו והוא אמור להיות מרותק למיטה תקופה ארוכה. ר' שלום שניחן במוח חריף ומהיר תפיסה הודיע במקום על הפסקה זמנית של השיעור כיון שהוא לא ראה טעם לטרוח ולבוא כל יום כדי ללמוד לבד, את זה הוא יכול היה לעשות גם בבית…
ימים ספורים לאחר מכן הוא החליט שכדאי לבוא לבקר את היהודי המבוגר ששוכב כעת בביתו ללא יכולת לצאת בין האנשים. הוא טרח ועלה אל ביתו באחת מסמטאותיה הצרות של שכונה ירושלמית וותיקת שנים ונכנס אל הבית הירושלמי הטיפוסי. על המיטה שכב מיודעינו המבוגר שלמראה המגיד שיעור הצעיר והנמרץ אורו עיניו. הם גילגלו שיחה קצרה על מצבו ועד מהירה עברו לדבר בדברי תורה האהובים עליהם. כך עברה לה שעה מענגת של ביקור חולים מהודר…
כשפנה ר' שלום לצאת מהבית עיכב אותו החולה ושאל אותו בנימה קלה של כאב, "שמעתי שביטלת את השיעור, הלא כך? מדוע?"
ר' שלום לא מצא טעם ללכת סחור סחור, הוא ענה ישירות ללב העניין. "אין טעם לשיעור כזה שנמסר לספסלים ולשולחנות שעליהם מונחים אנשים שהם בבחינת ספסלים ושולחנות… אני מוכן לבוא לכאן כל יום ללמוד איתך חברותא אבל מה הטעם למסור שיעור כשאף אחד לא מקשיב?"
אוי… נאנח הירושלמי המבוגר בתגובה, נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול לומר לך דבר אחד ברור, אתה חושב שאתה אומר את השיעור בשבילנו, נראה לך שאתה עושה איתנו טובה גדולה… הרי אני יכול ללמוד לבד והם יכולים למצוא כל דבר אחר לעסוק בו כדי להעביר את הזמן, השיעור הזה הוא בעיקר בשבילך!! בשביל ללמד אותך לדבר בציבור ובשביל לתת לך הזדמנות 'להתמקצע'. יום אחד אולי יצא לך מזה משהו, חבל לך להפסיד את זה.
ר' שלום יצא משם נרעש ולמחרת השיעור התקיים כרגיל.
את הסיפור הזה היה מספר ר' שלום עצמו כשהוא מוסיף שבזכותו של אותו יהודי ירושלמי הוא נהיה למה שהוא.
….
ישנה תופעה מוכרת, אדם יושב בכולל ובטוח שהוא עושה טובה לכל העולם… אפילו לחברים הוא עושה כל הזמן טובות נשגבות… לפלוני הוא מאיר פנים בגלל שהוא צריך את היחס ולאלמוני הוא עוזר להסתדר, כי הוא לא כ"כ..
בראייה נכונה המצב הוא הפוך בתכלית!
אתה לא עושה שום דבר בשביל אחרים, כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה, אתה נכנס לשיעור או לתפילה בשביל להיבנות בלימוד וביראת שמים ואתה מקיים את חובותיך לחברה רק בשביל ללמוד איך חיים בין אנשים ובשביל 'לשייף' את מידותיך.
אין ספק שחשוב מאד שגם אחרים יוכלו להנות מזה אבל בראש ובראשונה אתה מועיל (או מזיק חלילה…) לעצמך בכל מעשה ומעשה שאתה עושה.
הנ"מ העיקרית מההבנה הזו היא המוטיבציה. כשאתה עושה בשביל מישהו אחר אתה הרבה פחות מרגיש מחויבות, אם יש לך כוח וחשק מה טוב ואם קמת במקרה על צד שמאל אז היום לא תעשה כלום… אבל אם אתה מבין שאתה עושה את זה קודם כל בשביל עצמך ובשביל הבניה האישית שלך אתה הרבה פחות מוותר במצבי קושי או חוסר חשק. הלא אתה עצמך אמור להיבנות מכל מעשה ומעשה.
הכלל הוא פשוט מאד! "כל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה"!!!