יעקב א. לוסטיגמן
חז"ל הקדושים אומרים, שדברי תורה עניים הם במקום זה ועשירים במקום אחר. נראה שאין חולק על כך שבמקום של חג הפסח עשירים הם במיוחד. אפשר ללמוד הרבה מאוד מוסר השכל לחיים, מסיפור יציאת מצרים ומהמצוות שהצטווינו לקיים בלילה זה, ולא בכדי הודפסו במרוצת השנים אלפי מהדורות של הגדות של פסח וספרי דרוש, שכל אחד מהם מלא וגדוש בדברי שלום ואמת על גודל מעלת החג והאופן שבו אנו צריכים לנצל אותו כדי להתעלות במעלות התורה והיראה.
אבל אנו מצאנו לנו בקעה להתגדר בה, ולעסוק בסוגיא זו של חג הפסח מזווית קצת שונה: חשיבותה של 'שנייה אחת'.
אנחנו רואים שכל מצוות היום והלילה תלויות בזמן, ולכל מצווה יש את טווח הזמן המדוייק שלה.
מתי בודקים חמץ? דווקא בליל ארבעה עשר, מיד אחרי צאת הכוכבים, ואסור לעשות דבר קודם שיבדקו את החמץ. למה אי אפשר לבדוק יום קודם לכן? לילה קודם לכן? למה לא בהמשך הלילה? ככה זה, יש זמן וצריכים לעמוד בו.
כך גם לגבי זמן ביעור חמץ וסוף זמן אכילת חמץ, מי שישרוף את החמץ לפני שיעלה השחר לא קיים מצוות 'תשביתו' כהלכתה, ומי שאיחר את המועד אפילו בחצי דקה, עובר בלאו של בל ימצא בזמן שחיטת הפסח.
שחיטת הפסח עצמה, גם היא היה לה זמן קבוע וקצוב, ואכילת מצה, כולנו יודעים כמה החמירו חז"ל בגודל העוון של מי שאוכל מצה לפני שירד הלילה, ומצאת הכוכבים זמנה הוא עד חצות הלילה ולא יותר. כך גם לגבי האפיקומן, חייבים לאכול אותו לפני חצות.
בכל היומיים הללו של ארבעה עשר וחמישה עשר בניסן, יהודי חייב להיות צמוד לשעון ולעבוד לפי השעון. אי אפשר לדחות את המוקדם ואי אפשר להקדים את המאוחר, כל דבר צריך להיות דווקא בעיתו ובזמנו בדיוק נמרץ.
וכאן הבן שואל: מה נשתנה. נכון שכל ימות השנה יהודי צריך לחיות עם השעון, יש זמן קריאת שמע וזמן תפילה, יש זמן לשחרית וזמן למנחה, שבת נכנסת בזמן ויוצאת בזמן, אבל בכל זאת, בחג הפסח אנחנו צמודים יותר לזמן.
**
למעשה, העניין של הזמן והחשיבות של הדיוק בזמן, מתחילה כבר מהשורש של הלילה הזה, עוד מאותו רגע של יציאת מצרים. הרי אבותינו – לא הספיק בצקם להחמיץ, לא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם. גירשו אותם ממצרים עם שחר, בלי להמתין להם אפילו שנייה אחת.
וזה הרי השורש לאכילת מצה, כי לא הספיק בצקם להחמיץ, ומובא מהאר"י הקדוש, שאם בני ישראל היו שוהים במצרים עוד רגע אחד בודד, הם היו שוקעים חלילה בשער ה'נון' של שערי טומאה, ומשם לא היתה להם תקומה רח"ל, כלומר הגלות נמשכה את טווח הזמן הנדרש, כדי לשקע אותם עד קצה גבול היכולת, ורגע לפני הרגע האחרון היא הסתיימה ובאה הגאולה.
והרי יציאת מצרים היא השורש של הפיכתם של בני ישראל לעם, שם נמצא היסוד של היהדות, ומכאן אנחנו למדים עד כמה חשיבות הזמן צריכה להיות טבועה בנפשו ובדמו של יהודי.
זכורני שבאתי פעם לכ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ישועות משה' מויז'ניץ, כדי להציג בפני את ספרי 'דרכי הלכה' שכתבתי בחמלת ה' עלי. הרבי התייחס לספר בחביבות גדולה, עיין פה ועיין שם, והנה הגיע למדור שבו יש סיכומי הלכות. הרבי התענג על הסיכומים, וממש הראה קורת רוח מרובה מעצם העניין הזה של כתיבת סיכומים והדפסתם. הוא הרחיב לדבר על החשיבות של הסיכום למי שרוצה לקניות קנייני תורה ממה שלמד, ומשם המשיך הרבי לדבר על הנושא של עמידה בזמנים ושמירת הזמנים.
"הכרתי אנשים רבים שיש להם ראש גאוני ובצעירותם חשבו שיצאו מהם גדולי עולם", סיפר הרבי זצ"ל, "אבל בפועל לא יצא מהם שום דבר, כי הם לא היו מאורגנים עם הזמן, וממילא הלכו עיתותיהם לבטלה.
"מנגד, יש לא מעט אנשים גדולים, שלא היו גאונים ולא היו להם כישרונות מיוחדים, אבל הם היו מסודרים, הם שמרו על סדר, על קביעות ועל ניצול הזמן, וכך הם הצליחו להגיע למה שלא הצליחו אחרים שהיו מוכשרים מהם פי כמה וכמה".
ה'ספורנו' אומר שאת חשיבות הזמן אפשר ללמוד גם מגאולת יוסף. "ויריצוהו מן הבור". לאיפה אתם ממהרים? למה צריכים לרוץ? תנו לו להתאושש, להכיל את הבשורה המשמחת, לשתות כוס קפה, אחר כך נתקדם. לא ולא! כשמגיע הרגע הנכון, לא ממתינים אפילו לא שברירי של שניה!
**
"כבר סיפרתי מעל במה זו את הסיפור הידוע ומפורסם, אבל בכל זאת צריכים לספר אותו, כי המסר שלו מאוד מאוד חשוב, והוא חביב בעיני כי שמעתיו מכלי ראשון מפיו של מורי חמי, הגאון בעל ה'משנת יוסף' זצ"ל:
מורי חמי הוא היה מבאי ביתו של הראב"ד של ירושלים הגאון הגדול רבי זעליג ראובן בענגיס זצ"ל בעל ה'לפלגות ראובן'.
הרב בענגיס היה גאון עצום, הפלפולים שלו ידועים לשם ולתהילה, הידע שלו עם כל מכמני התורה היה לפלא בעיני כל רואיו, הוא היה עילוי בכל קנה מידה ובהתאם לכך היה מסיים את הש"ס לעיתים מזומנות.
פעם אחת עשה הרב בענגיס סיום הש"ס שהיה חשוב בעיניו באופן מיוחד. הוא הזמין אורחים חשובים ונכבדים והיה שמח באופן יוצא דופן, יותר מכל סיומי הש"ס שעשה קודם לכן.
שאל אותו מורי חמי זצ"ל, ילמדנו רבנו, מה כל כך מיוחד בסיום הזה שהרב כל כך שמח ומתרגש יותר מכל הסיומים הקודמים?
השיב לו הרב בענגיס זצ"ל שהפעם הוא סיים את הש"ס בחמש דקות! כמובן שמורי חמי השתומם מהתשובה, איך ייתכן לסיים את הש"ס בחמש דקות? זה הרי בלתי אפשרי?
אבל הרב בענגיס לא השאיר אותו בפליאתו והסביר מיד את כוונתו. "בכל פעם שאני מוזמן להשתתף בחופה ולסדר קידושין, או לשמש כסנדק בברית, כשאני צריך להמתין בתור לרופא, או כשאני בדרך לדיון בבית הדין ויש עוד כמה דקות עד שיתחיל, הולכות לאיבוד כמה דקות יקרות של המתנה. עד שהמוהל יתארגן, עד שהחתן יכסה את הכלה בהינומא ויצא לחופה, זה לוקח זמן, והזמן הזה היה מתבזבז לריק.
"לכן אני לוקח איתי לכל מקום גמרא קטנה, ולומד בכמה דקות הללו, מתקדם עוד דף גמרא, עוד עמוד, עוד כמה שורות, כך למדתי מסכת אחרי מסכת, וכעת זכיתי לסיים את הש"ס כולו מפרקי הזמן הקצרים הללו של חמש דקות פה וחמש דקות שם. את הש"ס הזה סיימתי בחמש דקות, ולכן אני כל כך שמח ומאושר".
**
אבל חשוב לחדד עוד נקודה. לנצל את הזמן זה לא רק שצריכים ללמוד כמה שיותר זמן ולבטל כמה שפחות זמן, בוודאי שזה נכון, אבל יש עוד משהו שחשוב לשים לב אליו: צריכים לוודא שכל דבר יתבצע בעתו ובזמנו. כמו שאת קרבן פסח שוחטים אחר חצות ואוכלים רק לאחר רדת הלילה, כמו שאת החמץ בודקים בלילה ושורפים בבוקר, כמו שמצה אסור לאכול עד רדת הלילה ולאחר מכן יש מצווה מדאורייתא לאכול אותה – כך בכל דבר בחיים. כל דבר צריך להתבצע בעתו ובזמנו ואסור לערבב את העתים והזמנים. בלילה צריכים לישון, ביום צריכים ללמוד, בזמני הארוחות צריכים לאכול ובזמני התפילות להתפלל.
זכיתי ללמוד אצל לפיד האש הגה"ק בעל ה'שפע חיים' מצאנז זיע"א. אצלו הנושא הזה היה אש להבה. אבוי היה לבחור שלא הלך לישון בזמן, כי פתאום תפס אותו החשק ללמוד, ואבוי שבעתיים היה למי שלא התייצב בבוקר לסדר הלימוד של 'פאר טאגס', לפנות בוקר… הוא היה אומר: "אתה יכול ללמוד כל הלילה, אבל אם לא באת בבוקר בזמן לישיבה – אין לי מזה שום דבר!".
מספרים על מרנא החפץ חיים זצ"ל, שהיה מגיע להיכל הישיבה בראדין בלילה, מטפס על הספסלים ומכבה בעצמו את העששיות כדי שהבחורים שהיו לומדים עד מאוחר, יסגרו את הגמרא וילכו לישון.
ה'חפץ חיים' ידע להעריך את הזמן יותר מכל אחד אחר. מספרים שכשהיה רבי נפתלי טראפ חולה ל"ע, התארגנו כמה בחורים בישיבה והציעו שכל אחד יתרום לו כמה ימים או שבועות מחייו, וכך יאריכו את שנותיו של רבני נפתלי בכמה שנים נוספות. הבחורים נידבו בעין יפה משנות חייהם. אחד נתן שנה, אחד נתן חודשיים, היו בחורים שנתנו שבוע, והיו 'קמצנים' שהסכימו לנדב רק כמה ימים בודדים מחייהם למענו של רבי נפתלי.
הלכו למרנא החפץ חיים ושאלו אותו אם הוא רוצה לקחת חלק במבצע המיוחד הזה של הבחורים, אולי גם הוא רוצה לתרום שבוע או חודש מחייו שלו, כדי להאריך את ימיו של רבי נפתלי?
החפץ חיים השיב שמדובר בעסק רציני מאוד, הוא לא יכול ככה לשלוף מהשרוול תשובה לשאלה כבדה כל כך. הוא רוצה לחשוב על זה, ושיבואו מחר לשמוע ממנו את התשובה. למחרת כשהגיעו אמר להם החפץ חיים שהוא חשב על זה והגיע למסקנה שהוא מוכן לתרום דקה אחת בודדת.
התשובה של החפץ חיים הכתה את התלמידים בהלם כבד, והתפשטה עד מהרה כאש בשדה קוצים בליטא כולה. דקה אחת! תראו כמה שווה דקה, מבחינת החפץ חיים זה היה ויתור ענק, לוותר על דקה שלימה לטובת רבי נפתלי שאיתו היתה לו היכרות קרובה מאוד.
הרבה מאוד שעות למדו המתמידים של ליטא באותה התקופה, יותר ממה שהורגלו עד כה, בזכות התשובה הזאת של החפץ חיים שהראתה להם כמה חשובה כל דקה בחייו של האדם. ובכל זאת, אותו חפץ חיים שכל דקה היתה חשובה לו, לא הסכים שהבחורים המתמידים ילמדו 'עוד דקה אחת' אל תוך הלילה, כשהגיע הזמן שבו הם היו צריכים ללכת לישון.
**
ישנו יצר הרע ידוע ומוכר שגורם לאנשים לחשוש מ'ברכת המזון'. יש אנשים העושים כל טצדקי שבעולם כדי שלא להתחייב בברכת המזון, שזאת מצוות עשה נפלאה מהתורה.
סיפר לי פעם יהודי שהבן שלו היה משווק דברי מאכל, ואחד המוצרים העיקריים שלו היה 'לחמניות מזונות', והוא היה מוסיף ללחמניות כל מיני תוספות, כמו גבינה צהובה קטשופ חביתות ועוד.
הוא נכנס פעם למרן בעל 'שבט הלוי' הגר"ש ואזנר זצ"ל וסיפר לו על כך. נענה הרב ואזנר והשיב לו בשנינות: "אתה רוצה להכניס מקסימום אכילה במינימום ברכה…".
והנה בתוס' בפרק 'כיצד מברכין' במסכת ברכות, מובא שאחד מבעלי התוספות, רבינו דוד ממיץ, היה מתכונן מדי ערב לפטור את עצמו מברכת המזון למחרת, על ידי שהיה לוקח פיסות של פת, ומשרה אותם במין במשך כל הלילה כדי שהם יאבדו את תואר פת שהיתה להם, וכך תהיה ברכתם מזונות ולאחריהם יברך על המחיה, וזאת כי זמנו היה יקר לו, ולא רצה לאבד אפילו רגע אחד מלימוד התורה.
אמרתי פעם בשיעור שמי שנוהג לנצל את כל עיתותיו ולא מפסיד אפילו רגע בפטפוטי הבל ובדבורי סרק, הוא זה שיכול לפטור את עצמו מברכת המזון כמו רבינו דוד ממיץ, וגם הוא לא אכל את הלחמניה שלו עם ביצים קשות וקטשופ, אלא לחם שרוי במים היה מאכלו, דבר שאנשים מן השורה לא מסוגלים לאכול בכלל.
בהקשר זה ישנו מעשה שמספרים על רבה של ירושלים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שהיה לו אח שהיה חנווני מן השורה והתפרנס מהמסחר הקמעונאי. פעם שוחח איתו רבי יוסף חיים על חשיבות ניצול הזמן ועודד אותו להרחיב את קביעות העיתים שלו לזמן גדול יותר.
אחיו של רבי יוסף חיים אמר לרבה של ירושלים: "אני לא מבין… מילא אם אתה, אחי היקר מקדיש עוד כמה דקות ללימוד, מוסיף עוד חצי שעה, נו, יש לזה תועלת. אתה גדול בתורה, כל דקה של לימוד מגדלת אותך עוד יותר, ולכן היא באמת חשובה.
"אבל אני? מה אני ומי אני. חנווני פשוט שעסוק כל היום במסחר, אם אני אקדיש עוד חמש דקות ביום ללימוד תורה, תהיה לזה תועלת בכלל? אז אני אגיד עוד משנה אחת עם הבנה שטחית ביותר, למה אני צריך להתאמץ כל כך?".
השיב לו רבי יוסף חיים במכתב, שבו הוא מפנה אליו טענה ברוח הדברים הבאים: "אמור לי אחי היקר, אני רואה שאתה עובד במסחר. נכון? אני גם רואה שאתה מקפיד על כל דקה, אתה לא תאחר את פתיחת חנותך אפילו בדקה אחת. למה כל דקה חשובה לך? האם אתה חושב שתיהפך למיליונר גדול אם תצליח לעמוד בחנות כמה דקות יותר?
"אלא מה? אתה פשוט מנסה להגדיל את הרווחים שלך עוד קצת, ועוד טיפה, כי זה דרכו של עולם, כל אחד רוצה להגדיל את שורת הרווח שלו, גם אם הוא לא עומד להיות העשיר הגדול בעולם.
"הוא הדין לגבי הלימוד. וכי בגלל שלא תהיה רב גדול זאת סיבה להתרשל במלאכה? אם אתה יכול להרוויח עוד משנה ועוד משנה, עוד חצי עמוד גמרא, ועוד כמה פרקי תהילים, אל תבזבז את הזמן ואל תוותר על הרווח העצום הזה".
ובכן, כשמגיע חג הפסח, צריכים אנו להתחזק בענין הזה של שמירת הזמנים, לקחת את הנושא הזה ברצינות, לב יודע מרת נפשו, כל אחד יודע אם הוא צריך להתחזק בעניין וכמה הוא צריך להתחזק, אבל חשוב שנעורר את זה, ונדבר על זה, כי זהו אחד מהיסודות החזקים והדומיננטיים ביותר במצוות של חג הפסח.