בגיליונות 'לקראת שבת' שהתפרסמו בשבועות האחרונים הבאנו משיחה המרוממת ומאירה את דרכי החינוך, מפיו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, בנו חביבו של מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, ואכן זכתה השיחה לתגובות רבות מצד הורים ומחנכים שהעידו כי היא פתחה בפניהם כיוונים חדשים בחינוך הילדים והתלמידים בדרכי אהבה ובשום שכל.
בגליון שיתפרסם אי"ה בימים הקרובים אנו מביאים את החלק האחרון של השיחה. במהלך שיחתנו עם ראש הישיבה, זכינו לשמוע ממנו גם על ההתייחסות המיוחדת של מרן שר התורה זצ"ל, לניצול הזמן, כשמצד אחד הוא לא הפעיל לחץ על סביבתו והיתה לו סבלנות רבה לכל אדם, ומצד שני ידע לנצל כל שניה ללימוד התורה בהתמדה שאין לה אח ורע.
לקוראי 'הפותח' אנו מביאים מתוך המאמר קטע מיוחד שבו ראש הישיבה מדבר על אמו הצדקת.
"אצלנו בבית", מספר ראש הישיבה, "מעשי חסד היו עניין של שגרה. לצד האבא הגדול שלנו, היתה לנו גם אמא גדולה וצדקת כידוע, וכמו שאבא היה גאון בתורה, היא היתה גאונית בגמילות חסדים.
"במשך שנים, הסתובבו בבית שלנו דרך קבע ארבע נשים. אחת מהן היתה אמי מורתי ע"ה, ויחד איתה היו עוד שלוש נשים. שתיים היו אלמנות מבוגרות יחסית, שלא רצו להיות לבד בבית, אז הן באו להעביר את רוב שעות היום יחד עם אמא, ועוד אחת שהיתה קצת רחוקה מקו השפיות, ואמא היתה מעניקה לה את כל תשומת הלב שלה בצורה מעוררת השתאות.
"כשאמא היתה במטבח, הן היו שם, במטבח, היא היתה מדברת איתן ושומעת אותן במשך שעות, כשהיא הלכה לסלון הן קמו והלכו אחריה, כשהיא תלתה כביסה, הן עמדו לצידה וכשהיא חזרה למטבח לאפות עוגה, הן עמדו והסתכלו, והמשיכו לדבר.
"כל זה היה בתקופה שבבית היו ילדים קטנים, לא אחד ולא שניים. וזה היה כך כל יום, כל היום… חוץ מהשלוש הקבועות, היו עוד שכנות שנכנסו ויצאו, אם כדי להשאיל משהו, ואם כדי להתייעץ ולשתף בחוויות מסעירות שחוו וכדו'.
"לא היתה לנו פרטיות בכלל, גדלנו בתנאים שאנשים אחרים יגידו שהם לא מתאימים לגידול ילדים, אבל מבחינתנו זה היה מצב אידיאלי, הבית היה מלא שמחה וכולנו ידענו שלעשות חסד זה הבסיס, בלי זה אי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד.
"באזור שלנו, בשיכון חזון איש, רוב המשפחות הגיעו ממקומות אחרים, כלומר לא היו להם סבא וסבתא בקרבת מקום. אז אמא שלנו הפכה להיות 'הסבתא של כל השכונה'. כל הנשים הצעירות ידעו שהיא הכתובת לכל צרה וצוקה. אם הילד לא מרגיש טוב באמצע הלילה והן לא יודעות מה לעשות איתו, עולים למשפחת קנייבסקי…
אם אחת השכנות ילדה תינוק, אמא היתה זו שלקחה את כל הילדים שלה ונסעה איתם באוטובוס לבית החולים כדי לבקר את היולדת ולראות את התינוק החדש…
"כשהיתה היולדת חוזרת מבית החולים ולא הצליחה לטפל בילדים הקטנים שיש לה בבית, היא שולחת אותם לבלות אצל קנייבסקי. זאת היתה האווירה בשכונה, וכמובן שאמא ע"ה היתה נוהגת לשלוח ארוחות צהרים לבתי היולדות וגם היתה שולחת את האחיות שלי להתנדב בבתיהן, לנקות ולשטוף, לסייע ברחיצת הילדים וההשכבה שלהם, זה היה המצב השגרתי בבית שלנו.
"כך גם כשאחת השכנות, אשה מבוגרת, נשארה אלמנה בודדה והיתה חוששת לישן לבד בלילה, אחיות שלי היו ישנות אצלה במשך שנים, כדי שהיא לא תהיה לבד.
"אני נזכר עכשיו בסיפור אופייני מאוד. אחת הנשים בשכונה, רעייתו של יודי תלמיד חכם מופלג וירא שמים מרבים, פרקה את הכתף שלה ל"ע. זה כמובן גורם לייסורים נוראיים, אבל מעבר לכך, גם אחרי שכבר טיפלו בה והחזירו את הכתף למקומה, היה אסור לה להניע את היד במשך שבועות.
"לאותה אשה היה בית עם ילדים, והיא לא יכולה להזיז את היד. איך מלבישים כך ילדים ומכינים להם סנדוויצ'ים? איך אפשר לנעול להם את הנעליים ולעזור להם למצוא את הגרביים בערימת הכביסה, כשהשעון דוחק וכולם צריכים להגיע בזמן ללימודים?
"מבחינתה של אמא שלנו זאת בכלל לא היתה שאלה. היא הורתה לאחותי, הרבנית צביון שתחי', שתעלה כל בוקר לביתה של אותה משפחה, ותמלא את מקומה של השכנה בארגון הילדים ליום הלימודים. וכך כל בוקר היתה אחותי קמה בבוקר, ממהרת לבית השכנים ומתחילה להעיר את הילדים, לארגן להם בגדים, לעזור להם להתלבש, לסדר את השיעור למי שצריך, לנעול נעליים למי שצריך, היא היתה מכינה להם סנדוויצ'ים ולאחר מכן היתה לוקחת את הקטנים ומפזרת אותם כל אחד במקום הלימוד שלו בגני הילדים ובתי הספר.
"זה נמשך שבועות ארוכים, ובמשך כל אותה תקופה, היא עצמה היתה מאחרת ללימודים בסמינר, כי היה לה הרבה מאוד מה להספיק לפני שהיא יכולה היתה ללכת לסמינר.
הרב וולף זצ"ל, שניהל את הסמינר המפורסם, היה נוהג להתפלל שחרית בבית הכנסת 'לדרמן', ממש סמוך לביתנו, והיתה ידידות גדולה בין המשפחה שלו למשפחה שלנו. בוקר אחד הוא יצא מהתפילה ופגש את אמי: "הגב' קנייבסקי", הוא שאל, "מה קרה לבת שלכם שמאחרת בתקופה האחרונה מדי יום לסמינר? זה לא מקובל אצלנו!".
נענתה אמא ע"ה והשיבה דבר דבור על אופניו. נכון, חשוב מאוד שהילדה תגיע לבית הספר בזמן, אבל עכשיו יש מקרה ייחודי של שכנה שפרקה את הכתף, והיא חייבת את העזרה הזאת, אי אפשר להפקיר ככה בית עם ילדים והבת שלי עובדת קשה כל בוקר כדי שהילדים שלה יקבלו סנדוויץ' ויהיו לבושים כמו בני אדם, לכן היא מאחרת לסמינר".
הרב וולף שהיה מנהל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא מיהר לקבל את ה'תירוצים' הללו, ואמר בנימה של מורת רוח: "שמירת הזמנים בסמינר, זה נושא מאוד מאוד חשוב!". על כך השיבה לו אמי: "אצלנו חסד זה מעל הכל. זה יותר חשוב גם מהדברים החשובים ביותר…".