מפרשת מנחתו של יעקב אנו למדים כיצד על עם ישראל לדורותיו לנהוג.
פרשת מנחתו של יעקב לעשו היא פרשה מעניינת מאד, פרשה המהווה דרך חיים לעם ישראל לדורותיו. מלמדתינו כיצד עלינו להתנהל מול אומות העולם.
כך כותב רבינו בחיי "ודע כי יש בפרשת הזאת ביאור למה שאירע ליעקב עם עשיו אחיו, ורמז גם כן לדורות, למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשיו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב, שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה, הוא שכתוב "ויחץ את העם אשר אתו", וכתיב "ויאמר אם יבוא עשו" וגו'. לתפלה, הוא שאמר "אלקי אבי אברהם וגו' "הצילני נא". לדורון, הוא שכתוב "עזים מאתים וגו'".
וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר [שיר השירים ב ז] "השבעתי אתכם בנות ירושלם" וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות".
מעשה שהיה באחת מקהילות ישראל. פעם גזר עליהם המושל גזירה קשה, נתאספו ראשי הקהל לישיבה דחופה, זה אומר בכה וזה אומר בכה. קם הרב ואמר, עלינו לנהוג כיעקב אבינו, לשלוח למושל מתת ולשחדו. קיבלו הנאספים את דעתו, והוחלט לקבץ סכום גדול, עשרת אלפים רובל, ולהביא אל המושל, 'דמי לא יחרץ'.
אספו את הכסף ושלחוהו ביד שליח נכבד. הלה נתקבל אצל המושל, אך כשהגיש לו את המעטפה, דחהו הלה בשתי ידיים ולא היה מוכן לקבל את השוחד. יצא היהודי בפחי נפש. חזר אל הרב וסיפר לו את הקורות אותו. כנראה אין מושל זה ככל הגויים, אינו רודף שלמונים. איש אמת וצדק הוא…
הרב ביטל במחי יד רעיון זה, וביקשו שיספר לו בפירוט כיצד הביא למושל את הכסף. סיפר: הלכתי לבנק, החלפתי את המטבעות והשטרות הקטנים שאספתי מאחינו בני ישראל לשטרות חדשים ונאים של מאה רובל, וכך הבאתי לו את הסכום.
אמר הרב, לא טוב עשית. הבאת את הכסף בצורה שלא עשתה כל רושם. כה תעשה, תשאיר בידך שני שטרות של מאה. את שאר השטרות תפרוט לשטרות של עשרה עשרה. כך תהיה לך חבילה עבה, 'בוכטה' של שטרות, רק מלפנים ומאחור 'תעטוף' בשטרות של מאה. את כל השלל תשים בעטיפה שקופה, וכך תגיש אותה למושל. ואכן, החבילה המרשימה עשתה את שלה, והמושל ביטל את הגזירה.
הלא בלקיחת שוחד ישנו סיכון רב, הנוטל עלול להיתפס ולשבת בכלא שנים רבות. אך מצד שני, זהו מתכון להתעשרות קלה. שווה להסתכן בשביל סכום מרשים. אך עבור חבילה רזה של שטרות, אין הצר שווה בנזק המלך.
כך למדים אנו ממעשיו של יעקב. אין ברירה, השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, קל וחומר שיעוור עיני רשעים וחמדנים. אבל צריך לעשות זאת בחכמה, להרשים עד כמה שאפשר. יעקב, אותו 'איש תם' שכלל לא היה תמים, הורה לעבדיו לשים רווח בין עדר לעדר כדי להרשים את עשיו ולסמא את עיניו. וכפי שהבאנו, צריך למזער נזקים. יעקב הקפיד לתת רק את המינימום הנצרך כדי להסיר את הסכנה ולא יותר. אם אפשר ליצור מצג שווא של כמות גדולה מבלי לתת הרבה בפועל, בודאי שכך עדיף וראוי לעשות.
כאשר יעקב אומר לעשו ששלח לו את המנחה כדי למצוא חן בעיניו, אומר עשיו, "יש לי רב. אחי יהי לך אשר לך" [בראשית לג, ט], יעקב אומר לעשיו, "קח נא את ברכתי אשר הבאת לך, כי חנני אלקים וכי יש לי כל [בראשית לג, יא]. עשיו עדיין מסרב. אך יעקב אינו מתייאש. הוא יודע עד כמה חשוב שעשיו יקבל את מנחתו. "ויפצר בו". ואז "ויקח". רק לאחר שהפציר בו, 'הסכים' עשו לעשות ליעקב טובה ולקחת את המנחה.
עשיו אומר "יש לי רב". יש לי הרבה. אבל לא מזיק עוד.. יעקב לעומת זאת אומר "יש לי כל". יש לי כל צרכי. אינני זקוק ליותר. אני שמח בחלקי.
מעשה שהיה. פעם הוציאו השלטונות צו סגירה נגד ישיבתו של החפץ חיים. שלח החפץ חיים שתדלנים שינסו להשפיע על השר האחראי על הענין שיבטל את הגזירה, אך ללא הועיל. אמר החפץ חיים, תנו לו כסף. הלכו והציעו לו, אך הוא סרב. חזרו שוב אל החפץ חיים ואמרו ביאוש, אפילו כסף אינו מוכן לקבל. שאל אותם, כלום קיימתם בו "ויפצר בו"?
מעשיו למדנו שצריך להפציר. הגוי חפץ בכסף, אבל גאוותו אינו מאפשרת לו לקחת שוחד בגלוי. וכי הוא, האיש הנאור והמוסרי, רם המעלה, יושפע על ידי סכום כסף?
צריך להפציר בו, לשכנע, לומר שזה לא שוחד חלילה, נותנים לו שי כהוקרה על עזרתו רבת השנים. להיפך, הנותנים מתכבדים בכך שהוא מקבל, כך 'מרככים' את סירובו ומכינים את הקרקע. אחרי שמתחננים אליו לקבל יכול הוא לומר, נו, אם אתם כל כך רוצים, אעשה לכם טובה ואקבל למרות שאיננו חפץ בכך.
האם מותר לתת שוחד לגוי
לגבי השאלה האם מותר לתת שוחד לשופט או שר גוי, אומר החפץ חיים, תלוי. אם מדובר באדם ישר, שבדרך כלל שופט על פי אמות מידה של צדק ויושר, אסור לתת לו שוחד, שהרי גם בני נח מחויבים בדינים, לשפוט צדק. זו אחת משבע המצוות שלהם. ואם נותנים לו שוחד, מכשילים אותו במשפט שאינו אמת וישר.
אבל אם מדובר באדם רע מעללים, מותר לתת לו שוחד, שהרי בכך 'מאזנים' את שיפוטו. ודאי שכך הוא כאשר מדובר במשפט של ישראל עם גוי. המושכל הראשון של ה'שופט' הלז הוא לטובת הגוי. כאשר נותנים לו שוחד בעצם מנסים לאזן את כפות המאזנים שתהיינה שקולות, פחות או יותר.
מסופר, פעם היה צורך לשחד את המושל לצורך ענין כלשהו, לטובת הקהילה היהודית. המושל, שהיה אדם נכבד וגאה, לא היה מוכן בשום אופן לקבל מתנה, גם לא כאשר קיימו בו "ויפצר בו".
היה שם יהודי פקח. אמר, תנו לי את הכסף, אני אדאג שהוא יקבל אותו בעל כרחו.
הלך היהודי אל המושל ביום קיץ לוהט, כאשר הוא עטוי מעיל פרווה כבד, מגפיים לרגליו, כפפות חמות לידיו, ומטריה תחת בית שחיו, כולו נוטף זיעה. כשראה אותו המושל התפלא עד מאד. שאלו, המשוגע אתה, לא די לך בכך שחמה יצאה מנרתיקה? מדוע אתה עוטה עליך כה לבוש חם וכבד ביום שכזה? אמר היהודי, אגלה לך סוד. אבא שלי בא אלי בחלום ואמר שיהיה היום קור גדול וגשם שוטף, ואולי אפילו שלג. לפיכך הצטיידתי כראוי.
לעג לו הגוי, וכי אתה מאמין לחלום מטופש שכזה, וכי אירע פעם שבאמצע הקיץ היה קור וגשם? אמר היהודי, אני מאמין לאבא שלי, הוא אף פעם לא שיקר לי. זה אומר בכה וזה אומר בכה. אומר היהודי לגוי, אתה יודע מה, בוא נתערב על סכום כסף גדול. הגוי הסכים כמובן, לחצו ידים, והיהודי נפרד ממנו לשלום. עבר יום, עברו יומיים, היהודי שב אל המושל, הפעם בלבוש קייצי, כאשר בידו מעטפה שמנה, גדושה בשטרות כסף, סכום הזכיה…
אמנם לא היה זה בתורת שוחד, הגוי קיבל את הכסף כדת וכדין, אבל בתכל'ס, הגוי קיבל את דמי השוחד, וכך קל היה לשכנעו לעשות את שנתבקש.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות')