היה לו סיור קבוע בבני ברק עם הקצינים, אצל מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, בישיבת פוניבז', ובאחד הת"תים בד"כ זה היה ת"ת חסידי. אבא מאד היה מתפעל והיה מספר על כך, שמאד מרנין לשמוע אותם לומדים עם הרבי את החומש: "דער הייליגע רש"י זאגט"  (רש"י הקדוש אומר)

בסלון הבית יושבים האחים הגאונים לבית כהן שליט"א אחד הבנים שליט"א פותח ומספר: יש פעולות שאתה חושב עליהן, אחרי מחשבה אתה מבין שככה צריך לעשות, אבל אצל אבא זצ"ל זה היה כלאחד יד, זו היתה תגובה מידית. ספונטנית.

למשל?

אבא היה מתפלל הרבה פעמים מנחה בשטיבלאך הסמוכים, בבית הכנסת פא"י. הוא סיים תפילת מנחה, ובאחד החדרים מחפשים 'צענטער' ושואלים אותו: "התפללת כבר?" תשמעו מה הוא הגיב: "הפסדתי כבר את הזכות להתפלל אתכם מנחה"… אתן לכם דוגמא נוספת: לאבא היה רכב עמו נע מצפון לדרום למסור הרצאותיו, ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים. פעם מאן דהוא 'נכנס' בו ברכב וממש 'קימט' אותו. מה הוא הגיב? "לרכב שלי היה קשה להיכנס לחניה, כעת הוא מעוך ויכול להיכנס בקלות יותר"…

סיפרה בת משפחה שהזמינה אותו להרצאה בדרום הארץ. הוא סיים את ההרצאה והיה אמור להמשיך משם להרצאה במקום מרוחק. הוא יוצא ומגלה שרכבו 'חסום' עם רכב אחר. הוא ישב ברכב והמתין בסבלנות. אותה בת משפחה המתינה מרחוק לראות איך הוא יגיב כשיגיע בעל הרכב החוסם. לאחר המתנה ארוכה הגיע בעל הרכב, ואבא משבח לו את רכבו שהוא מאד יפה ומיוחד, והתעניין על הרכב עוד פרטים, בלי להזכיר שהוא ממתין כבר זמן רב ומאחר בגללו להרצאה…

בבנין הסמוך אלינו שנבנה, בנו מקלט אטומי, ובזמנו בתקופת הבניה היה רעש שמחריש אזניים שהיה בלתי נסבל. ואבא, בתגובה אופיינית, הפטיר: "אם בית המקדש היה נבנה כאן, זה גם היה מפריע לך?! תחשוב שבונים כאן את בית המקדש"…

מה היה ה'סוד' שלו?

"הארת הפנים המיוחדת שלו. החיוך שכולם מציינים. אנחנו שומעים מאחיו שהוא לא נולד כך. הוא עבד על עצמו. הוא עבד על עצמו להיות נעים הליכות. אתמול היה כאן גיסו, דודנו הגאון הגדול רבי יהודה עדס שליט"א והוא אמר: "בוודאי שהוא עבד על עצמו. כל אדם הוא 'עיר פרא אדם יוולד' אבל הוא עבד על עצמו והגיע לשלמות".

במאור פניו הוא כבש את כולם, הוא היה מספר הרבה כי בילדותו, אביו זצ"ל היה לוקח אותו להתפלל בשבתות ובעיקר בחגים בישיבת חברון. לישיבה היו מגיעים להתפלל בוגרים רבים. במבט של ילד הוא זכר לאורך השנים את הארת הפנים שהייתה בין הנפגשים.

הוא זכר מביקורי חג עם אביו, למשל, את מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל כ'רב מחייך' למבוגרים ולילדים קטנים. והיה מספר שכשהגיע לגור בבני ברק לאחר נישואיו, כשהיו לו שאלות בהלכה הוא הלך לשאול את מרן הגאון רבי שמואל וואזנר זצוק"ל. לקח לו זמן רב עד שהרשה לעצמו להיכנס אליו. יראת הכבוד גרמה לו פחד להיפגש עמו. אבל הוא לא שכח את סבר הפנים היפות והחיוך שבהם הוא קיבל אותו.

הוא תמיד ציין את מאור הפנים שמרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל קיבל את הבאים לביתו. לא רק תלמידים, אלא הרבה פעמים היה נכנס אליו עם קציני צבא שרצו לבקרו. הוא קיבלם בחביבות רבה, דיבר בפניהם תוך כדי שהוא עמד, ופניו הקרינו מאור פנים ואהבה כלפיהם.

פעם הוא חזר משמחה משפחתית מאד בהתפעלות. מה קרה? ישבנו בשמחה, ולפתע ראש ישיבת מיר הגאון הגדול רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל יצא מהאולם, כשהוא נעזר משני צדיו בתלמידים העוזרים לו ללכת. לפתע הוא עצר ליד שולחננו, והושיט יד עם חיוך רחב לכל אחד מהיושבים מסביב לשולחן. הדבר הדהים אותו, כי קשה היה להבין איך הוא מסוגל בכלל ללכת, במחלתו ובמצבו הבריאותי. הוא לא הכיר את אף אחד מהיושבים, 'והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' הייתה כנראה חזקה יותר מכל חולשת גופו…

ולמרות החיוך ומאור הפנים, אומרים לי בני המשפחה, אם אתם שואלים מה היה ה'סוד' שלו בבחינת 'העמידן על אחת' – מה שהוא דיבר עליו הרבה, והוא גם נתן לנו ולכל מי שהכירו דוגמא אישית של 'נאה דורש ונאה מקיים' זה: המחמאה!

להחמיא לשני תמיד. היו שואלים אותו: "לעשות הצגה?" והוא ענה: "ואם אתה כועס זה לא הצגה?!", או, "מה אכפת לך לעשות חמישים שנה הצגה?! תמיד מילה טובה ומחמאה!". למשל, פעם בארוחה באמצע השבוע הוא פתאום התחיל לשיר 'ק-ה ריבון עלם ועלמיא' וכולם התפלאו למה. והוא הסביר: "האוכל של אמא כל כך משובח מזכיר את טעם מאכלי שבת, אז אני מזמר זמירות שבת".

כשנסע לשבתות לבתי מלון מטעם ארגוני הקירוב השונים (אגב, היו שחשבו שהוא נופש בבתי מלון. היינו מצטרפים תמיד עוד זוג מהילדים כדי שיהיה לאמא ע"ה מה לעשות שם, כי הוא כל השבת היה עסוק לשמוע ולהקשיב לשני) כשהיו מגישים בסעודה את הטשולנט למשל, היה מכריז בשולחן שלנו בקול לאמא: "אה! הטשולנט שלך משובח מאד!", והסביר, שכשאוכלים כאן ומרגישים את הטעם, מבינים עד כמה הטעם שלך בבית הרבה יותר טוב!

הוא היה 'מומחה' בנתינת מחמאות לאנשים. במוצאי יום כיפור היה עומד ובונה את הסוכה שיצאה מהבית. וכשהיה רואה יהודי עובר ברחוב היה קורא בשמו ומבקש ממנו ברכה. הלה לא הבין למה מבקש ממנו ברכה. אמר לו: "במוצאי יום כיפור כולנו נקיים וזכים, מי כמוך יכול לתת ברכה?". או כשהתפלל בבית כנסת תמיד הקפיד לתת מחמאה לשליח ציבור.

אגב, בסמינרים של 'ערכים' תמיד ההרצאה הראשונה היתה שלו. מדוע? כי כשמגיעים בני זוג לסמינר, לפעמים אחד יותר קרוב ליהדות ואחד רחוק יותר, ההרצאה הראשונה שומעים על שלום בית וזוגיות נכונה כשכל ההרצאה מעוגנת במקורות מדברי חז"ל, האשה אומרת לבעלה: "כדאי שתתקרב לדת, אתה תדע איך להתנהג בבית…".

מתי הוא התחיל לעסוק בנושאי 'הבית היהודי'?

מתי בדיוק, גם אנחנו לא יודעים. כבחור הוא למד בישיבת 'באר יעקב' ורבו המובהק היה המשגיח הרב וולבה זללה"ה. הרב וולבה היה ממריץ את הבחורים ללכת לדבר ברבים כדי שילמדו לדבר ולקרב יהודים לאביהם שבשמים. הזמינו אותו לדבר פעם כבחור בבית כנסת בבאר יעקב, אבל המשגיח אמר לו שלא ילך. כי הוא נועד להיות דרשן ואם כעת כבר יתרשם מהמקצוע, אחר כך לא ישקיע במה שהוא צריך עוד לעבוד כבחור.

למעשה, תחילת הפעילות שלו בהרצאות היתה בארגון 'אל המקורות' שהוקם אחרי מלחמת ששת הימים והחל גל ראשון של חזרה בתשובה, הארגון הוקם ע"י הגר"ח פרידנלדר זצ"ל והגרב"צ במברגר זצ"ל ועוד, ואבא היה אחד מהמרצים וגם כתב מאמרים בכתב. היתה לו סדרת הרצאות קבועה על נושאים מסוימים, וככה התחיל לדבר גם על נושאי הבית היהודי.

אגב, הספר 'הבית היהודי' לפי החשבון שלנו, נמכר בלמעלה ממאה אלף עותקים, ואבא שמטרתו היתה לשם שמים, מכר אותו במחיר מצחיק של 20 שקל בלבד! בשנים האחרונות שהסברנו לו עד כמה זה אפילו לא מסבסד את הסוחרים, 'הסכים' להעלות את המחיר ל…25 שקלים. המטרה שלו היתה באמת לזכות את הרבים.

נכנס לכאן אתמול בעל המכולת הסמוכה וסיפר: היה לו משלוחן בחנות שעשה משלוחים לבתים. באחד הימים הוא עשה משלוח לבית כאן, והמשלוחן מתמהמה מלשוב… אחרי תקופה, המשלוחן הקים בית בישראל! התברר שהוא הגיע כדרכו להניח את המשלוח, ואבא שם לב אליו, ושם לב שמאחורי המשלוחן יש יהודי שצריך עזרה. הוא שוחח איתו ועזר לו ובזכותו הוא הקים בית.

'הרווחת?! כמעט נכשלת בגזל…'

לפני שיצא להרצאה, ובדרך כלל זמנו היה לחוץ, היה נעמד וניגש לאמא ע"ה ומודיע לה: "אני הולך כעת להרצאה", ומבקש ממנה את ברכתו להרצאה. היא היתה מברכת אותו בחמימות והוא היה עומד בכובד ראש ועונה אמן אחרי ברכתה.

כששאלנוהו פעם על כך, סיפר לנו שרבו המשגיח רבי מאיר חדש זצוק"ל, היה אומר לבחורים לפני נישואיהם שיבקשו רשות מהאשה ללכת לכולל. "זה ודאי שהיא תרשה לך ללכת, אבל שתרגיש שהיא שולחת אותך לכולל!" על בסיס זה, הוא רצה לתת לאמא את ההרגשה שהיא שותפה בהרצאות. אם הוא יצא פעם והיא לא היתה בבית, הוא ביקש למסור לה כשחוזרת, שהוא יצא להרצאה ולא הספיק לבקש את ברכתה…

בשולחן שבת הוא נהג להמתין עד שאמא ע"ה תסיים לחלק את המנות בסעודה ואז להתחיל לאכול וכולם כמובן המתינו יחד עמו, כדי שיגרום לה קורח רוח שנהנים מבישוליה (אגב, אם מזכירים את נושא האוכל, הדבר היחיד שאבא היה בו 'נגד' ולא 'בעד' הוא האוכל. זה לא עניין אותו בכלל. גם אחרי האירוע מוחי שעבר ל"ע, ו'בחנו' אותו בבית חולים לראות מה הוא זוכר, כששאלוהו מה הוא אוהב? אמר שאין לו טעם באוכל…).

אני זוכר כילד, הלכתי למכולת לקנות 2 קופסאות גבינה, וברגע הראשון המוכר לא שם לב למחיר. כשחזרתי הביתה סיפרתי לו שכמעט 'הרווחתי' כמה שקלים, הוא הרים קול: "הרווחת?! כמעט נכשלת בגזל". זה חדר לי לעצמות עד היום.

אני מעיר על 'תופעת התפוח'. והבנים שליט"א מבינים למה הכוונה, וכך שמענו בעבר מרבי שמחה זצ"ל: "אדם מקבל פרי לאכילה שאינו מכיר את טעמו, ונוגס בו לאכלו, לוקח כמה שניות להכיר את טעמו, הטעם הוא אינו מהפרי שאתה אוכל כעת, אלא מהפרי שאכלת קודם. הדבר מורגש כשתתבונן איפה אכלת בפעם קודמת. למשל: אם ביקרת פעם בביתו של מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל וכובדת שם בפרי, כל פעם שתאכל את אותו פרי – יעלו בראשך הזיכרונות הנעימים ממחיצתו של מרן זצוק"ל. ולאידך, אם תכובד בפרי בביקור בבית סוהר, לא תהיה מסוגל יותר לאכול את אותו פרי".

הוסיף וסיפר לנו אז רבי שמחה: "כשלמדתי בישיבת פוניבז' לצעירים, מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל מסר פעם שיחה על זהירות בכוונה בברכות, עד היום זה נחרט לי בעצמות בכל ברכה שאני מברך…" והבנים שליט"א מהנהנים בראשם: הוא מעולם לא זרק ברכה מפיו, היה מברך במתינות ובכובד ראש.

הוא פעם הסביר בשיחה לאברך: "אם הילד ישאל אותך בשולחן שבת על פלוני: הוא עשיר? אתה תתאר לו בהתפעלות עם כל הנשמה, אלו שטחים יש לו ועד כמה עשירותו. אחרי כמה שבתות, הילד ישאל אותך: 'אבא, הרב… תלמיד חכם?' ותשיב בשפה רפה, 'כן הוא יודע את כל התורה כולה'. הילד לא צריך שום דרשות ושום הסבר ממה אתה מתלהב יותר"…

מטריות וקידוש השם

במסגרת ההרצאות שלו, היה מוסר גם הרצאות בצבא. וזה התחיל כשאביו הגאון רבי דב זצ"ל היה רב חיל האוויר, והוא ביקש ממנו ומעוד כמה אברכים לבוא למסור שיעורי הלכה בבסיסים. באחת הפעמים 'עלו' עליו שהוא מגיע לכאן ובעצם הוא רשום כאברך, ושללו לו את ה'דיחוי' וכך בעצם המשיך בתור 'מילואים' לומר שיעורים. בעקבות כך שהתקינו שלמסור הרצאות בצבא יכול רק יוצא צבא, הוא קיבל אישור, ובמסגרת זו קירב הרבה אחים טועים.

היה לו סיור קבוע בבני ברק עם הקצינים, אצל מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל, בישיבת פוניבז', באחד הת"תים (בדרך כלל זה היה ת"ת חסידי. אבא מאד היה מתפעל והיה מספר על כך. שמאד מרנין לשמוע אותם לומדים עם הרבי את החומש: "דער הייליגע רש"י זאגט" – מסופר, שגם מרן הגאון רבי ברוך בער זצוק"ל היה אומר כך בשיעוריו – זוהי תחושה אחרת. רש"י הוא לא חבר שלך. שיישאר איזה רושם מהלימוד, שאתה לומד כאן דבר של גדול הדורות. "דער הייליגער רש"י" נותן מושג לילד (גם למבוגר) הלומד, שמדובר כאן על משהו קדוש), ובאחד מארגוני החסד בעיר. באחת הפעמים שהגיע עם הקצינים לישיבת פוניבז', היה זה יום חורפי, וב'שערי אשר' בכניסה לישיבה, היו פתוחות מאות מטריות לייבוש. אבא חשב לעצמו, חבל שלא ביקשנו מראש שיהיה מסודר, איך זה יראה אצל הקצינים…

בסיומו של הסיור היו מבקשים 'משוב' איך הם התרשמו מהביקור בבני ברק, וחלקם ענו שהתרשמו בישיבת פוניבז' לראות את כל המטריות, איך שאף אחד לא לוקח את המטריה של השני (תמיד ביום הראשון שמתחיל לרדת גשם, הוא תופס את כולם בהפתעה ברחוב בלי מטריה. ואבא היה קונה כמות של מטריות, ומשאיל לאנשים ברחוב ואומר להם שאם 'יזדמן' להם שיחזירו ליד דלת ביתו, אבל לא חייבים).

כמה אבא כיבד כל אדם שבא במחיצתו. גם מי שבא ל'טיפול' אצלו הוא כיבד. נכנס כאן אתמול אדם, וסיפר שלפני הרבה שנים הגיע אליו לטיפול בשלום ביתו. הוא שילם בכל טיפול כפי המחיר שנקבע. בפגישה האחרונה, אבא לקח מעטפה הכניס את כל מה שהלה שילם והשיב לו… כשהלה תמה על כך אבא הסביר לו, מלכתחילה ביקשתי ממך תשלום, כי כשמשלמים זה יותר 'רציני', אבל כעת אחרי שסיימנו, אני יכול כבר להחזיר לך… גם על הרצאות אפילו מסביב לעולם, ביקש מחירים 'מצחיקים' שבכלל לא מקובלים בתחום, אבל הוא – מטרתו העיקרית היתה להרבות כבוד שמים בעולם.

 

(אלחנן וינשטוק, מתוך יתד השבוע ט' בניסן תשפ"ג)