הרב אהרן כהן
לא הרבה פעמים קורה שאתה שומע סיפור שכזה מפי בעל-המעשה. נראה שעיצומם של ימים, ימי הספירה הנעלים בו אנו עומדים, כשאנו מתכוננים בציפייה לקראת יום קבלת התורה, ימים אלו משפיעים טללי חיזוק בעניין גדול וחשוב זה. ומכאן לסיפור האמיתי שרק מחמת כבודו ומשפחתו החשובה של המספר לא נכנהו כאן בשמו המוכר בעירו ומחוצה לה:
קול פתיחת וטריקת הארונות נשמעו מהמטבח. 'מחפש משהו?' התעניינה. 'הנה, מצאתי. זה נראה מעניין'.. אחר נגיסת שתי קוביות שוקולד פלט, ספק לעצמו ספק לה, 'רציתי משהו מתוק, זה היה די טעים'.
מכריו וידידיו יודעים שהוא כנה וישר לאחרים אך בעיקר לעצמו. לא מעגל פינות או מתחמק משאלה בלתי פתורה. דווקא להיפך, הוא לא מתחבא ולא מפחד להתייצב מול האמת, ואולי זה אחד מהדברים שגרמו לו להצליח בעסקיו.
כעת בביתו, בסיימו חצי חפיסת שוקולד הפטיר בקול 'לא. זה לא היה שוקולד'. היא כבר כמעט נפגעה. 'מה? זה היה שוקולד שוויצרי טעים, קניתי את זה עבורך. אין הרבה כאלו'.
'אסביר את עצמי', התנצל בכנות. 'עכשיו אחרי שבלעתי חצי חפיסה קלטתי, שלא זה מה שהייתי צריך'.
'אתה רוצה משהו?' ביררה מעשית מדי. 'לא. להיפך', הסביר את עצמו, 'עכשיו קלטתי, שהרצון למשהו טעים ומתוק לנשנוש, זה לא סתם דחף למתוק, זה משהו שבוער בי, ולא נותן לי מנוח'.
'הרי' – הרחיב בדבריו – 'ברוך השם, בלי עין הרע, לא חסר לנו כלום'. הנהוני הסכמה לצד העברת עין על הסלון המהודר נתנו לו להמשיך, 'עם פרנסה אנו מסודרים, הודו להשם טוב-טוב בלי טענות, בנוסף לא נשכח מהעיקר, התברכנו בילדים מתוקים. גם בחברה אנו מסודרים. אז, למה אני לא מאושר?'. שקט סמיך נפל על הסלון המפואר המואר בגווני בורדו-טורקיז מלכותי.
הוא לא האמין לעצמו. הוא, בעל המאה ובעל הדעה בבית הכנסת השכונתי, דוגמא ומופת למה שכל אחד רוצה וחולם, להיות מסודר בחיים, יושב בביתו שקוע בתוככי הכורסה הנוחה ממורמר כמו אחרוני העלובים: 'למה אני לא מאושר?'
אם בארזים נפלה השלהבת, הרהר לעצמו במיטתו חציו ער וחציו ישן, יש מישהו שכן מאושר בחיים? בבוקר, החלטי כדרכו, כבר ישב אצל 'המאמן האישי' המפורסם שרבים קבלו דרכו אושר וטעם לחיים.
שיחה קצרה הובילה למבוא סתום. 'עובד קשה?' אי אפשר להגיד. מסובך בחברה? גם לא. אז מה כן. 'החברה שמגיעים אליי, זה החלום שלהם, להיות כמוך, ואתה לא מרוצה?', ניסה הלה לחנכו וללמדו דעת.
בערב בבית, אחר שיחה קצרה על מה שהועיל ה'מאמן' וליתר דיוק, למה הוא לא עזר, הוא התלהב פתאום והכריז בלהט. 'האמת שזה די פשוט'. 'מה?', היא לא האמינה למשמע אוזניה, מה פשוט כאן?'
'שמעתי פעם בדרשה תיאור חי ואמיתי, התחיל להשתפך, 'ראית פעם באיזו דחיפות אנשים תופסים את העיתון בבוקר?', ההנהון המחויך היווה אישור, הרי אצלם בבית זה ממש 'מעשה רב' כל יום.
'זו לא רק הסקרנות מה עוד קרה ביום שעבר, אלא פשוט בדיוק כמו שהגוף שלי צריך כוס קפה למלא קצת את הקיבה, זהו אותו דבר בעצם ואולי אף יותר. זה מה שקורה לי, אני קם בבוקר, עם נשמה רעבה, ובמקום לרוץ וללמוד דף גמרא ותפילת שחרית נלהבת, אני דוחף לה קצת חדשות, והנה, היא נרגעה לשעה-שעתיים…
כך, שאני יכול חס ושלום, לעבור את החיים וכל הזמן לחפש כל הזמן משהו אחר; עיתון, אוכל, שוקולד להשביע את הנפש, כשהבעיה היא שלפעמים אפילו לא קולטים שאנו סוחבים את זה כבר 'שנים', כל הזמן אנו משכנעים את עצמנו שאוטוטו כשיהיה לנו את זה וגם את זה אנו נהיה מאושרים…
למחרת בערב אחר הלימוד עם חברותא כלבבו, תיאר בביתו "נראה שצריך פשוט לתת לנשמה לאכול את מה שהיא אוהבת. ולא לנסות שוב ושוב, אולי היא תהנה ממה שהגוף נהנה. רק להתיישב וללמוד שעה תורה ועוד שעה תורה'.
לשליחת תגובות לכותב המאמר, כתבו ל: [email protected]