"קטונתי מכל החסדים"
ר' ראובן הנו אברך חשוב, שמזה שנים רבים מלבן סוגיות שונות בש"ס וכותב חידושי תורה רבים. לימים החל לקבץ את ההערות והסיכומים שכתב לקובץ אחד גדול, ואז הוציא ממנו חלק מהחומרים, עשה להם עיבוד מחודש, וסידר אותם לכדי ספר.
כמובן שהדפסת ספר עולה לא מעט, ולכן היה ר' ראובן צריך להתאמץ כדי להשיג את המימון להדפסה, ואכן כשהשיג את כל הכסף, הוא שלח את כל החומר במייל להוצאה לאור, שהדפיסה את הספר ב-1,000 עותקים, כשר' ראובן אמור לשלם על כל עותק שהודפס כ-25 שקלים.
הוא הגיע בהתרגשות גדולה לבית הדפוס, עם טנדר מיוחד של הובלות, כדי לאסוף את הספרים ולא הצליח להתאפק, קרע מעט את הניילון שעטף את משטח הספרים, והוציא ספר אחד בהתרגשות גדולה. באצבעות רוטטות הוא פתח את הספר ושאף מלוא ריאותיו את הריח הנפלא והמוכר של ספר שזה עתה יצא מתחת מכבש הדפוס.
כשפתח את הספר, חשכו עיניו! התברר שבטעות הוא שלח במייל את הקובץ הלא נכון, ובמקום שידפיסו את הספר שעליו עמל והתייגע כל כך הרבה, הדפיסו לו בבית הדפוס קובץ בוסרי וגולמי של חידושים שהוקלדו בזה אחר זה, בלי שום קשר בין האחד לשני, ועם הרבה מאד הערות שאי אפשר להעלותם לדפוס.
בעודו מדפדף בעיניים קרועות לרווחה, הוא מצא בספר גם את מספר הטלפון של הגננת של הבת הקטנה שלו, שאותו כתב על הקובץ כי לא היה לו בדיוק דף ועט בהישג יד. כמו כן הוא ראה שם בספר החדש שלו, רשימת מצרכים שאשתו ביקשה ממנו לקנות במכולת, כשהוא חוזר מהכולל אחה"צ.
הבעלים של בית הדפוס הגיע כשכולו קורן מנחת. הוא תמיד אוהב לקבל את המחמאות ממחברי הספרים, ולתומו חשב שגם הפעם מחבר הספר בוודאי נורא מתרגש ועומד להודות מעומק הלב.
אלא שאז הוא קיבל מקלחת צוננת שחיסלה לחלוטין את ההתלהבות שלו.
"מה עשית לי?" שאל ר' ראובן בקול בוכים, "תראה מה הדפסת… אוסף של שרבוטים בלי שום קשר אחד לשני…".
עכשיו היה זה תורו של בעל הדפוס להחוויר. הוא העיף מבט קל בספר ומיד הבין את הטעות.
"אני מצטער מאוד", אמר, "אבל אני הדפסתי את החומר שאתה שלחת לי. ולכן, ידידי היקר, אני מצפה ממך לעמוד בהתחייבות ולשלם על הכל כפי שסיכמנו".
ר' ראובן נבוך. מצד אחד צודק בעל הדפוס, הטעות היא שלו, הוא זה ששלח את הקובץ הלא נכון. מצד שני, הוא מקבל לידיו מוצר שהוא בכלל לא חפץ בו, מי אומר שהוא צריך לשלם עליו.
שאלה: האם ר' ראובן חייב לשלם את הסכום במלואו? אולי הוא פטור מכל תשלום, או שאולי נגיד שבכזה מקרה משלם רק את העלויות כדי שבעל הדפוס לא יינזק, אבל אינו חייב לשלם את המחיר המלא?
תשובה: מאחר והנוהל המקובל בכל בתי הדפוס הוא שלפני ההדפסה שולחים 'העתק שמש' למוציא לאור, כדי שיעבור על הספר לפני ההדפסה, ורק לאחר אישור נוסף מדפיסים את הספר, ומאחר ובמקרה זה המדפיס התרשל בכך ולא טרח להמתין לאישור הנוסף, האחריות מוטלת כולה על כתפי המדפיס, ור' ראובן פטור מכל תשלום.
עם זאת, בדרך כלל מעורבים במקרים כאלו פרטים נוספים שמשנים את ההלכה, כמו למשל אם המדפיס מבקש לשלוח 'העתק שמש' ומחבר הספר מצהיר שהוא מוותר על הפרוצדורה הזאת כדי לחסוך בזמן, משום שהוא רוצה להספיק להדפיס לפני החג המתקרב או חתונת הבן וכדו', ובוודאי שאם הוא מקבל על עצמו את הנזקים, הדין משתנה בהתאם.
אמר רבינו שר התורה זצ"ל, שכשהוא חיבר את ספריו
אמר רבינו שר התורה זצ"ל, שכשהוא חיבר את ספריו, לא חשב להרוויח מכך ממון, ועשה זאת לשם מצווה בלבד. הוא העיד שלא האמין שמישהו בכלל ירצה לקנות את הספרים שלו, וכי מדוע שאנשים יתעניינו בחידושים ובהערות שלו?
ואכן, במשך שנים רבות היו הספרים מונחים כאבן שאין לה הופכין. מרן הגר"ח העיד שלא היה לו כסף לשלם אפילו עבור הכריכה שלהם, וכך היו הספרים מונחים בלי כריכתם, במשך שנים רבות.
אבל אחרי שנים פתאום התחיל להיות ביקוש לספרים, ועם הזמן הלך והתגבר עד שהם היו לסיפור של הצלחה והודפסו במהדורות נוספות.
הוסיף מרן הגר"ח ואמר שגם ספריו של אביו עברו תהליך דומה. מי קנה קהילות יעקב בשנים הראשונות לאחר הדפסתו? אף אחד. אבל ביום מן הימים פתאום עלתה קרנו של הספר והוא הפך לרב מכר.
וכך היה גם עם ספריו של החזון אי"ש, הוסיף מרן זצ"ל. גם הם המתינו שנים רבות עד שהפכו להיות נפוצים בכרם בית ישראל.
חייבים לומר, כך סיכם מרן שר התורה את הנושא, שאם ספר נכתב לשם שמים, סופו להצליח.
אגב גררא אציין שראיתי תלמידי חכמים שמחברים ספרים, ואין להם כסף להדפיס אותם, ולכן עושים להם עימוד יפה ומעלים אותם לארכיון הענק של 'אוצר החכמה', מבלי להדפיס אותם. כך נמצא הספר שלהם נגיש ללומדים רבים, ויכול להרבות תורה בישראל, תוך חיסכון של עלויות ההדפסה.
ומעניין מאוד לצטט את מה שכותב הרה"ק בעל ה'אבני נזר' בהקדמתו לספרו 'אגלי טל': "מעודי היה דרכי לכתוב חידושיי אשר חנני ה', אך להדפיס הדברים להפיצם על פני תבל לא עלה על דעתי, ואין לך יפה מן הצניעות. ואם יהיה מן השמיים שיובאו הדברים לדפוס, יהיה לאחר מאה שנים; כה היה מחשבתי.
"אך בזאת בחרתי, ללמוד עם תלמידים מקשיבים, ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתה של תורה. כי בזה הזמן, שתורה שבעל-פה כתובה, המצוה ללמד הוא ללמד דרכי הלימוד.
"אך כעת, לעת זקנתי, בעוונותיי גבר עליי חולי השיעול ר"ל, ולא יכולתי ללמוד עם תלמידים, ונצטערתי מאד על זה, כי מצוה עלינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וללמד גדול יותר מן ללמוד… אמרתי לתקן מעט, להדפיס חידושים, ותלמידים ההוגים בו ילמדו מתוכו דרכי לימוד".
מתברר שמשמים הביאו על רבינו ה'אבני נזר' את 'חולי השיעול', כדי שייאלץ להדפיס את ספריו ולהפיצם בישראל, וכך זכינו שהאור הנפלא הזה נשאר לדורי דורות ולא נשאר רק לאותו הדור כפי שחשב האבני נזר בענוותנותו לעשות.
לקח רבי מאיר שמחה את תכריך הכתבים, עלעל בו מעט
בעניין זה של הדפת ספרים היה מרן שר התורה מספר שפעם בא יהודי אחד לרבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'אור שמח', והראה לו חיבור שכתב שלטענתו הנו חיבור שווה לכל נפש, ומתאים גם לחריפים וגם לבקיאים.
לקח רבי מאיר שמחה את תכריך הכתבים, עלעל בו מעט, ולאחר מכן אמר למחבר, שהרי ידוע שבהלכות מזוזה סוברים כל הראשונים שצריכים להעמיד אותה במאונך, ורבינו תם סובר בדעת יחיד להניח אותה במאוזן, לרוחב המשקוף. בא רבינו הרמ"א ופוסק להניח את המזוזה בשיפוע כדי לצאת ידי שתי הדעות, ולאחר מכן בא רבינו הגר"א ואמר שאם נעמיד את המזוזה בשיפוע לא קיימנו אף אחת מהשיטות, ולכן יש להניח את המזוזה כשהיא זקופה במאונך.
"כך גם הספר שכתבת", אמר רבי מאיר שמחה, "ניסיתי לצאת ידי חובת החריפים וידי חובת הבקיאים, ולבסוף הספר אינו מתאים לא לחריפים ולא לבקיאים…".
רבינו הבית הלוי, מציין בהקדמה לספרו על התורה, שבתחילה הוא העלה את החידושים שהיו לו בדברי אגדה, בסוף השו"ת שחיבר, אבל לאחר מכן שינה את דעתו והחליט להדפיס אותם בספר נפרד, וזה לשונו:
"אמנם התבוננתי וראיתי כי מעטים המה המעיינים בו (בדרוש שנדפס בסוף השו"ת), יען כי הלומדים יחיו לא ירצו לבלות זמנם היקר בענייני דרוש, והחפצים באגדה לא ישלחו ידם בספר אשר עיקרו בנוי על דברי הלכה ופלפול…
ועל כן עתה כאשר זכיתי להדפיס עוד קצת חידושים על דרוש, הנני לסדרם על סדר קצת הפרשיות, למען כי גם הבעלי בתים הטרודים בפרנסתם כל ימי החול יקחו להם פנאי ביום שבת קודש, ולראות בו אולי ימצאו בו איזו דברים ישרים לישר לב האדם לאביו שבשמים…".
רבי שמואל רוזובסקי תפס תור לעיון ברשב"א בשעה 12 בלילה…
ואם בהדפסת ספרים עסקינן, נציין את מה שהיה מספר מרן ראש הישיבה הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, שכשהוא למד בעירו של רבי שמעון שקופ, בגרודנא, היה להם בישיבה רק שלושה כרכים של שיטה מקובצת, ו'איין צוריסנע רשב"א'. כלומר ספר אחד של רשב"א שהיה קרוע… ובחורים כולם הרי רצו ללמוד רשב"א, ולכן היתה להם תורנות שהתפרסה על פני כל שעות היממה, והוא עצמו, רבי שמואל רוזובסקי תפס תור לעיון ברשב"א בשעה 12 בלילה…
אבל המחסור בספרים לא הפריע להם לשקוד על התורה ולפלפל בסוגיות הש"ס באופן יוצא דופן, ומסופר שאחד מחשובי הבעלי בתים בגרודנא היה הגאון רבי חיים עוזר ינוקבסקי…
הקורא בוודאי שואל את עצמו, איך ייתכן דבר כזה. 'בעלבת' שמכונה 'הגאון רבי'??? או שהוא גאון או שהוא 'בעלבת', זה לא הולך יחד.
אבל בגרודנא זה כן הלך יחד, לרבי חיים עוזר ינובסקי היתה חנות לממכר בדים, ואמרו עליו שהוא 'מוכר' בחנות שלו הרבה יותר חידושי תורה ממה שהוא מוכר בה בדים. הוא היה שקוע כל היום בספרים, ואם מישהו רצה לקנות בד היה צריך להפריע לו ולהוציא אותו מתלמודו.
הוא היה עומד בחנות ותופס בחורים שחלפו על פתחה כדי לדבר איתם בלימוד, ובאופן מיוחד אהב להילחם במלחמתה של תורה עם רבי שמואל רוזובסקי ועם רבי שמואל חרקובר.
בנו של רבי חיים עוזר, הגאון רבי ידידיה סיפר לימים ששלטונות המס בגרודנא דרשו מאביו לשלם מס בסכום גבוה, משום שהפקחים העידו שבכל פעם שהם עוברים ליד החנות היא מלאה בלקוחות ותמיד נשמע שם 'משא ומתן', הם כמובן לא ידעו להבדיל בין משא ומתן על מחירי הבדים לבין משא ומתן על המחלוקת בין ה'קצות' וה'נתיבות'.
מרן החזון איש חייך, ובמקום לגלגל את הפרופסור מכל המדרגות, סיפר לו סיפור… כשהתמנה הגאון רבי משה אליעזר הורוויץ זצ"ל לרבה של העיר פינסק, ערכו לו מסיבה לכבודה של תורה. רבי משה אליעזר היה בשמחה גדולה, וכששם לב שאין על השולחן יין, החליט לפעול בעורמה כדי לגרום לכך שיהיה יין על השולחן.
"הצילני נא מיד אחי"
ר' יצחק משמש כמשגיח בישיבה. הוא שם לב שיש בישיבה שני בחורים מאוד מאוד חיוביים שיכולים היו להפוך לחברותא מיוחדת במינה, אם רק יהיו חברים. לדעתו הם יוכלו להשלים זה את זה ולהתעלות יחד בתורה וביראה, אבל משום מה לא נוצר קשר ביניהם והוא רוצה לעשות זאת באופן יזום.
שאלה: האם מותר לר' יצחק לשנות מן האמת, ולומר לאחד הבחורים שחברו אמר עליו משהו, למרות שהדבר לא באמת קרה, ולאחר מכן לספר לבחור השני שבחור פלוני אמר עליו כך וכך, ועל ידי זה ייצרו השניים קשר זה עם זה ואולי תתפתח ביניהם חברות נפלאה.
תשובה: מצינו שהתירו חז"ל לשנות מן האמת כדי להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, וכבר אמרו חז"ל הווי מתלמידיו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, והיה נוהג באופן כזה שהיה אומר לאדם שפלוני מיצר על מה שפגע בו, אף שלא שמע אותו אומר כך.
אבל אין להביא ראיה לנידון שלנו, כי מה שאמרו שמותר לשנות מן האמת מפני דרכי שלום, מדובר כשיש שפרצה מריבה או מחלוקת חלילה, ויש צורך לשנות מן האמת כדי לכבות את השריפה.
אבל במקרה שלנו, אין לנו ראיה שמותר לשנות מן השלום כדי לייצר חברות באופן יזום.
עם זאת, וודאי אפשר לפנות לאחד ולומר לו מילה טובה על החבר, לגרור אותו בלשון כדי שישמיע איזה תגובה שתחמיא לבחור השני, ולאחר מכן לגשת אליו ולספר לו שפלוני אמר עליו כך וכך, מבלי לשנות מן האמת, וכל ערום יעשה בדעת.
בספר 'כבוד התורה' מובא מעשה נורא בזהירות המופלגת של הגאון רבי עקיבא איגר זיע"א, בכבוד התורה.
פעם באה אשה אחת לפני רבי עקיבא, ואמרה לו שהיא התגרשה מבעלה וקיבלה גט, אבל התעוררה איזו שאלה על כשרות הגט, ולכן היא רוצה שרבי עקיבא איגר יעיין בו ויפסוק אם כשר הוא או שהיא צריכה גט נוסף.
רבי עקיבא עיין בגט, ופתח ספרים בעיון מעמיק מאוד עד שלבסוף פסק שהגט כשר, ואמר לאשה 'הרי את מותרת לכל אדם'.
לאחר מכן סיפר למקורביו שהוא נאלץ להסתמך על שיטות שונות כדי להתיר את הגט, משום שמדובר בשעת הדחק.
שאלו את רבי עקיבא איגר, וכי איזה דחק יש עכשיו? הרי בעלה עדיין חי וקיים ונמצא בעירו, נקרא לו ונבקש ממנו שיכתוב לה גט חדש.
השיב הגרעק"א, לא ולא. אם נצריך אותה גט חדש, הדבר יגרום לפגיעה ברב העיר שסידר את הגט, ותיגרם פגיעה בכבוד התורה, ואם זה זו 'שעת הדחק' מאוד גדולה, ומוטב להסתמך על היתרים שונים כדי להתירה מכבלי עגינותה, מבלי לפגוע בכבודו של הרב.
פרופסור נכבד שראה בעצמו תלמיד חכם מופלג, ניגש פעם למרן החזון איש זצ"ל, ואמר לו שהוא מצא מקור בירושלמי לכך שכהן יכול להתחתן עם גרושה, אם חלפו חמש שנים מהמועד בו התגרשה.
מרן החזון איש חייך, ובמקום לגלגל את הפרופסור מכל המדרגות, סיפר לו סיפור…
כשהתמנה הגאון רבי משה אליעזר הורוויץ זצ"ל לרבה של העיר פינסק, ערכו לו מסיבה לכבודה של תורה ולכבוד המרא דאתרא החדש. רבי משה אליעזר היה בשמחה גדולה, וכששם לב שאין על השולחן יין, החליט לפעול בעורמה כדי לגרום לכך שיהיה יין על השולחן.
"אני אשאל אתכם שאלה חמורה", אמר הרב מפינסק, בעל ה'אהל משה' זצ"ל. מי שלא ידע להשיב על שאלתי, יניח על השולחן בקבוק יין, ומי שיידע להשיב עליה, יהיה פטור מהנחת בקבוק יין על השולחן.
"כולם הסכימו להיענות לאתגר שהציב בפניהם הרב החדש, והרב שאל אותם: היכן מצאנו מקור, בבלי או בירושלמי, בספרא או בספרי, בכל מקצועות התורה – היכן מצאנו מקור לזה שיש אופציה שבה נתיר לכהן להתחתן עם גרושה???".
כל אנשי העיר שתקו, גם גדולי תלמידי החכמים שבה ניסו להעלות בזיכרונם את כל הסוגיות של הבבלי והירושלמי, מעניין לאיזה מקור התכוון הרב?
הרב מצידו שאל אותם אחד אחד, וכל מי שלא ידע להשיב מה הוא המקור, התבקש להניח בקבוק יין על השולחן וכך עשו עד שסיים הרב את הסבב ועל השולחן היו בקבוקי יין לרוב.
או אז ההינו אנשי הקהל לשאול את הרב לאיזה מקור הוא התכוון. היכן באמת יש מקור לזה שכהן יכול לישא גרושה?
נענה הרב ואמר: "האמת שגם אני לא מכיר כזה מקור, ובאמת אין שום מקרה שבו יותר לכהן להתחתן עם גרושה", ובאומרו כדברים האלו העמיד גם הרב בקבוק יין על השולחן…
"אם רבי אליעזר משה לא מצא שום מקור מכל מקצועות התורה לכך שיש אפשרות שכהן יוכל להתחתן עם גרושה, אתה בוודאי לא תוכל למצוא מקור לזה", השלים מרן החזון איש את תשובתו.