"היום בכיתי", סיפר לי שכן קרוב, "שלושת הבחורים שלי עזבו את הבית והלכו לישיבה, הם לומדים כל אחד בישיבה אחרת. הבית שלי התרוקן באחת, נשארתי עם אשתי והסתכלנו על הקירות השוממים… בכינו ביחד

הרב יהושע לייבזון

נהמות המנוע של האוטובוסים, היו אתמול כמוזיקה עליזה במיוחד לאוזניי. ראיתי אותם באים ונוסעים, מתקרבים ומתרחקים חליפות, פולטים עננים של עשן שחור ומזהם, משמיעים רעש שבדרך כלל דווקא אינו אהוב עלי, או על כל אחד אחר.

אבל אתמול, נהניתי להקשיב להם, לראותם נעים בקצב מהיר, מתמלאים ומתרוקנים לסירוגין.

תענוג של ממש!

וכל כך למה? כי אתמול היה היום הראשון של זמן הקיץ. אחרי 30 ימי חופשה, שבים מיטב בחורינו וטובי בנינו, להיכלי התורה.

הגמרות תחת בית שחיים, מזוודות כבדות ועמוסות נשרכות אחריהם. הם צועדים בשמחה ובטוב לבב, בצעדי ריקוד הם עושים את דרכם אל הישיבה הקדושה.

שם, בהיכלי התורה הם צוללים במהרה אל עמקי הסוגיות. אלו בשניים אוחזין, ואלו בכינויי נדרים. יש שלומדים על ארבעה אבות נזיקין, וחבריהם משננים את הלכות מחיצת השותפים.

הקלסרים שלהם נקיים ומבהיקים, העטים החדשים עומדים הכן כדי לכתוב את סיכומי הסוגיות וחידושי התורה.

אבל בעיקר מה שתפס את תשומת לבי, היה המבע המיוחד שנשקף מעיניהם של כל אותם צורבים צעירים:  חשק, התלהבות, צימאון, תשוקה, אהבה עצומה לתורה הקדושה.

כאיש אחד בלב אחד הם צעדו, כל אחד בכיוון אחר, כל אחד לישיבה שהועידו לו מהשמים שתהא בית גידול עבורו. ולכולם מטרה אחת ויחידה: לעשות רצון אביהם שבשמים.

"היום בכיתי", סיפר לי שכן קרוב, "שלושת הבחורים שלי עזבו את הבית והלכו לישיבה, הם לומדים כל אחד בישיבה אחרת. הבית שלי התרוקן באחת, נשארתי עם אשתי והסתכלנו על הקירות השוממים… בכינו ביחד.

"כן, אנחנו מתגעגעים. אבל לא בכינו מגעגוע, בכינו מהתרגשות ושמחה. הזלנו דמעות של התרגשות והודיה. תודה לבורא עולם שזיכה אותנו לשלוח את הבנים שלנו ללמוד בישיבה, וב"ה שלושתם מצליחים, כל אחד בדרכו שלו, לצבור קנייני נצח בידיעת התורה".

"אני עכשיו בדרך לצפון", סח לי אחי הגדול. "אנחנו נוסעים להתפלל בקברות הצדיקים, על הבחורים שלנו, שיצליחו בזמן קיץ בעז"ה, שתהיה להם אהבת תורה, שיהיה להם 'גישמאק' בלימוד. שייזכו לחדש חידושים ולזכור את מה שהם לומדים. שיזכו לעשות צעד נוסף בדרך לצמיחתם כבני תורה אמתיים".

אני באופן אישי ליוויתי את בני לתחנת האוטובוס הקרובה. עמדו שם בחורי ישיבה נוספים, כמה מהם מלווים בהורים אוהבים ונרגשים: "תבטיח לי שאתה הולך לישן מוקדם בלילות", התחננה אם אחת לבנה שניסה להתחמק. "אני יודעת שאתה רוצה ללמוד עד מאוחר, אבל אני מודאגת!".

בקצה השני של התחנה עמד אב נרגש שהניח את ידו על כתף בנו. "אתם מתחילים נדרים", הוא אמר לו, "דע לך שזאת מסכת שתיצרב בעצמות שלך. אתה תזכור אותה כל החיים, תשקיע חזק, כי זה ילווה אותך כל ימיך".

האוטובוס הגיע, הבן שלי עלה ונסע. רק העשן שנפלט מהאגזוז הענק שלו נשאר, מרחף בחלל. ושפתותינו מרחשות תפילה, יהי רצון שבכל יום יהיו דברי התורה בעיניו כחדשים, כמו ביום הראשון של הזמן